היית מילים מוגשות בחגיגיות האופל
עצבות האדמה הצחיחה ונשיכות השמש
וכל ליטופי השכינה ושלל גווני הרקיע
כשביקשת לחשוף את צבעי הערגה והדם.

וחבקת הפרחים והקוץ והעיר והאופל
וכציץ האוקיינוס היכו בך הגלים בטירוף לשונך
הסתתרת מלהבות וסילון מהטל
כי היית כולך נפש התחלה ותיכלה
ותנועה ענוגה פנטומימה ותשוקה.

וידיי פרטו במיתרייך בסימפונית רעידות
מחליקות בין שדייך כמו גשם על נוצה
ורקמתי לך רקמה נדירה מדמי
והשקתי לך דבשי  בין כל סדק וערוץ
ושלהבת אהבה בין כוכי גבעותייך.

ואל-על התגלגלנו והקצפנו על מצע ריחני
כשהלמתי בין שולייך ונרדמתי בין חופייך
הו כי היית שפת- ים נסערת בין גליו
והרבה עשב ים משפתי שנינותך.

ולפתע נרדמת כמו נחש בשנת חורף
לא הבחנתי כי מעדת ונפצעת פצעי מוות
התפתלתי כמו עיוור אל מולך השותק
ואני כמו דג משולל קשקשיו
הזדקרתי לחלום את גופך הכבוי.

לא הבחנתי כי מעדת ונפצעת פצעי מוות
כי נפחת כמו ענן וקצרה שעתך
ורוחך רוח מוות וצבעים שנמוגו.
והחורף דהר אל דרכו המטורפת
ושלכת קשה עקודה בין פרחי ענבלייך
ושתק השטן התעוור מול מותך
ואת עוד הבועטת אל רשפי הקנאה.

אך אי-שם לא אשכח אהבה שאבדה
שזלגה כמו דם כמו צל ועשן
אחתום נשיקה על שפתייך היפות
וארטט כה נרגש ולשונך בין ידיי.
הנה ירח אבל וחפוי כבר הגיף את תריסיו
ואין גוון אחר רק דמעה מתנפצת
רק פרחי היקינתון ישאגו בין שירייך
יעטפו את ליבך בהילת ארגמן
ואני אגהץ זיכרון מקומט מחופי געגועיי.