לילד המסטול לקח קצת זמן להבין מי היא הבחורה ה"זאתי" הבלונדה
הכוסי- זאת אומרת יפה, אבל בסוף הוא הצליח לגשת לבחורה הנכונה
מהניחוש הראשון. רב פקד דניס לזרוב מתרווח לו בכיסא ונרגע
מהמפגש עם המסטול. עכשיו הולכת להיות לו חקירה נעימה ולא
מרגיזה.
הבחורה נכנסת. היא אכן בלונדינית, מעין בלונד צהוב חזק, ויש
לה עיניים כחולות גדולות. היא לא מאופרת, אך לבושה בקפידה
ונושאת בלוק כתיבה ביד אחת ותיק ביד השניה. דניס שם לב מיד
לעומק המחשוף שלה. כן, זו בהחלט הולכת להיות חקירה נעימה.
"טוב, את יכולה לשבת," הוא קם בג'נטלמניות, "אני אביא לך
כיסא. בואי, שבי. תרגישי בנוח. טוב, תראי, אני שוטר. זה
מתפקידי לשאול אותך כמה שאלות לגבי האירוע שקרה היום בבוקר,
ואשמח אם תעני עליהן."
"ודאי. רק שאני לא מבינה איך זה קשור אלי."
"רגע. קודם, תספרי לי איך קוראים לך, טוב, מותק?"
הבחורה מסתכלת עליו בגבה מורמת. "שמי הוא דונה. דונה שוורץ.
והיחס שלך מאוד לא מוצא חן בעיני."
"אז דונה..." דניס רוכן קדימה, מתעלם מהערה האחרונה, הוא כבר
יכול לדמיין את שניהם בדירתו ובריטני ספירס מתנגנת ברקע...
אההה, בריטני. "לצורך החקירה, אני צריך את מספר הטלפון שלך. זה
הכרחי ליצירת קשר להמשך החקירה. הנייד יהיה נהדר."
"תסלח לי מאוד, אבל מי אתה חושב שאתה?! חזיר שובינסט! אני
דורשת לדבר עם האחראי!"
דניס מפסיק לבהות לה במחשוף מספיק זמן בשביל לקלוט מה היא
אמרה, ואז חוזר להסתכל למטה. אם היא רק תתכופף קצת... "אה, מה?
אמרתי משהו לא בסדר? תסלחי לי, אבל אני השוטר, כמו שהזכרתי,
אני עובד פה ומרוויח פה כסף... הרבה, דרך אגב, אין לי משפחה
לפרנס כי אני רווק... אבל זה לא נוגע אליך. תוכלי אולי להתכופף
ולהרים בשבילי את העט ההוא? הגב שלי תפוס."
"היית מת," היא פולטת בבוז.
"בגלל המרדף שהיה לנו בשבוע שעבר..." דניס ממשיך, בתקווה
שתתרשם קצת ויתגלה שגם היא אוהבת את בריטני, ושאין לה גשר
בשיניים, וגם לא פירסינג או חיבה מוזרה לדברים ירוקים, והם
יתאהבו ויחיו יחד לנצח... "אחרי האנסים ההם... ובו נהגתי בצורה
הירואית כדי להשיב את השקט לרחובות. אה, לא משנה, פשוט תרימי
אותו. לאט."
"תתבייש לך! חלאה. מבחינתי אתה יכול לשבור את הגב. אני דורשת
להחליף חוקר, ומיד."
דניס לא מגיב. עד כמה לא נחמדה האישה הזאת יכולה להיות ? יש
לה מזל שהיא נראית ככה...
"אתה מוכן להתחיל עם השאלות או להעביר אותי לחוקר אחר? חוקרת
עדיף? אין לי את כל היום לבזבז עליך. ותפסיק לבהות במחשוף
שלי!!!"
"מי בוהה במחשוף שלך?!" דניס מרים את מבטו מהמחשוף שלה בו בהה
לפני רגע. "אני לא בוהה במחשוף שלך... מה אני נראה לך, סוטה?
סתם הסתכלתי על הגזרה של הצווארון, האקסית שלי הלכה עם כאלה...
זאת אומרת אחת מהן, היו הרבה."
"זה באמת לא מעניין אותי. תסתכל לי בעיניים בזמן שאתה מדבר,
אני לא סתם אובייקט מיני שלובש חולצות עם צווארון כמו לאקסיות
שלך. אמרת שיש לך שאלות, לא?"
"אז, מותק, סליחה, איך אמרת שקוראים לך? טוב, לא משנה בעצם.
את מתכוונת להרים את העט? אה, נכון, לא, סגרנו שלא. אז תשעני
שניה על הכיסא, אני צריך לבדוק שאין לך נשק. זה מעורר חשד,
המזג הזה שלך... אז תסתובבי על הכיסא בבקשה..."
"פאאאק! לא אמרתי לך להפסיק?! דבר כבר!"
דניס מתייאש. זה לא יעבוד הפעם - הבחורה הזאת חושבת את עצמה
הרבה יותר מדי. "טוב סתמי. עכשיו תגידי לי מה עשית בג'ימבורי
היום בעשר בבוקר?"
דונה משלבת ידיים. "בדקתי פגמים שובינסטיים בגי'מבורי בשביל
האגודה לשיוויון זכויות. גיליתי, למשל, סטייה חמורה מאוד מתקני
השיוויון: משתנות יש רק בשירותי הגברים."
דניס מתאפק לא לפרוץ בצחוק. תיכף היא גם תגיד שהיא מכורה
לספרייט ושבריטיני לא יודעת לשיר... "וזה ממש מפריע לך?"
"כל דבר לא שיוויוני מפריע לי. אנחנו לא חיים בתקופת האבן.
כיום, ישנה טכנולוגיה המאפשרת לנשים להשתין בעמידה, ויש כאלה
שמשתמשות בה. לכן, אני חושבת שחייבות להיות משתנות גם בשירותי
הנשים. זה לא פייר שאתם נכנסים ויוצאים ואנחנו צריכות לעמוד
בתור."
"באותה מידה אני יכול להתלונן שאין מתקני טמפונים בשירותי
הגברים."
"היית יכול, אם היה דבר כזה," פולטת דונה בבוז.
"טוב ,עזבי. בקיצור, את ראית שני גברים חמושים שנכנסו
לג'ימבורי בשעה זו?"
"בהחלט. בדיוק ניסיתי להסביר לילד שקנה לילדה סוכריה על מקל
שהוא לא צריך לפרנס אותה והיא אישה עצמאית, ואז הם נכנסו
והצמידו אקדח לראש של ילד אחר."
"איפה את היית באותו רגע?"
"ממש מאחוריהם. אבל... תפסיק לבהות במחשוף שלי!!!!"
"אני לא בוהה בו!!!" דניס השתדל להפסיק לבהות במחשוף שלה בזמן
שדיבר, לשם האמינות.
"טוב, אני לא מוכנה לזה." היא הרימה את התיק, את לוח הכתיבה
עם הבלוק שהמילים "אין משתנות בשירותי הנשים" מודפסות עליו,
ויצאה מהחדר בטריקת דלת. דניס גלגל עיניים. איזה בחורה מעצבנת.
הקטע הבא יהיה כתוב בזמן עבר, כי פאקינג נמאס לי לכתוב בזמן
הווה. תתגברו.
דניס התמתח בכיסאו. זהו, די עם המסטולים והפמינסטיות. חקירה
אחרונה והוא הולך הביתה, לדיסקים של בריטני.
הדלת נפתחה. לחדר נכנס איש בשנות העשרים המאוחרות, לבוש
בחולצה מכופתרת עם סמל של הג'ימבורי וג'ינס ממותגים. לא היה לו
קעקוע, לא פירסינג, לא חולצה עם הכיתוב "בריטני צריכה למות",
לא לוח כתיבה מפגר והוא לא היה בלונדינית שווה, וזה דווקא היה
חבל. דניס סימן לו לשבת.
"שם?"
"אורן. אורן נוימן."
דניס מגחך. איזה שם של חנון. "אני רב פקד לזרוב. אני צריך
לשאול אותך כמה שאלות."
"למה..? מה אני עושה פה בכלל..? מה עשיתי..?" אורן נראה לחוץ
מעט.
"אני שואל פה את השאלות. איפה היית היום בשעה עשר?"
"בעבודה."
"ואיפה אתה עובד?"
"בפארק עירוני לשעשועי ילדים וכאלה... טוב, על מי אני עובד...
אני קופאי בג'ימבורי."
"כמובן," אמר דניס בעוקצנות. "אז אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת
לא יודע למה אתה פה? לא שמת לב במקרה לשני גברים חמושים שפרצו
אתמול לג'ימבורי ואיימו על ילד קטן?"
- באותו רגע התפרצו לחדר כעשרים היפופוטמים סגולים עם קרניים
וחצאיות קש, והתחילו לרקוד סמבה מסביב לדניס - אורן בהה בהם
באימה, אבל דניס נראה כאילו זה בכלל לא מזיז לו. בעצם, זה גם
לא הזיז לו כשאחד מהם רקד על השולחן מול העיניים שלו עשה לו
תנועות מגונות.
"מה לעזא-?"
"אל תנסה להכחיש. כבר דיברתי עם הילד המסטול והפסיכית..." פה
דניס הבין שזה לא נשמע טוב ובטח שלא עוזר לו - "והם אישרו את
זה. דבר, מה ראית שם?!"
"סעמק ערס מה זה אמור להיות?!?!" אורן עוד התנשם עמוקות.
"ההכחשה שלך לא מוצאת חן בעיני!" צעק דניס בעוד ההיפופוטם
האחרון מראה לו אצבע משולשת ויוצא מהחדר בצחוק מטורף, "אם אתה
לא רוצה שהתיק יפול עליך, כדאי לך להתחיל לדבר!"
אורן הסתכל על דניס בפה פעור. "מה נסגר איתך?! לא ראית את
זה?! הרגע עברו פה איזה 20 היפופוטמים עם קרניים... אני בטח
חולם... גאד... והיו להם קרניים ופוני וכאלה... זה לא, אין
מצב.. אתה לא ראית? מה קורה לי?..."
דניס הניד בראשו ביאוש. "תגיד לי, לקחת במקרה סוכריה או משהו
מהילד בחוץ? זה עם הקעקוע וההזרקות? הוא מכר לך משהו? אבקה
לבנה, כדורים, סיגריות?"
"מה..? לא... אתה באמת לא ראית את זה? כאילו, רציני?"
"לא! לא ראיתי שום דבר כזה! אלוהים אדירים, עוד מסטול..."
"אני לא מסטול, ואני לא נשבע בחתול שלי, אני פשוט לא מאמין
שזה קרה... טוב, אם זה איזה תרגיל שלכם, אז זה פועל יופי. אני
באמת מרגיש קצת... מוזר."
"זה באמת, באמת, לא מעניין אותי," אמר דניס באדיבות. "סיפורים
על היפופטמים עם קרניים לא יצילו אותך פה. דבר. על הג'ימבורי.
קדימה, אין לי את כל היום."
"טוב, טוב..." אורן נשען לאחור בכיסא ווידא שאין יותר
היפופוטמים בחדר לפני שהמשיך. "אני בדיוק ספרתי עודף לאיזה ילד
שקנה סוכריה על מקל, ואז נכנסו לג'ימבורי איזה שני טרללה עם
אקדחים ותפסו איזה ילד."
"טרללה עם אקדחים?" חזר דניס לאיטו, לועס את העט פיילוט 0.5
השחור שלו, "אני מבין. ומה עשית?"
"טוב, בהתחלה נפלתי אחורה מהכיסא, כי נקרעתי מצחוק." אורן
מגחך כשהוא נזכר בתמונה המשעשעת.
"מה? אתה בסדר, תגיד לי? מה מצחיק בשני גברים חמושים שמאיימים
על ילד קטן?!"
"אני? אני בסדר גמור. בעצם, אני הכי בסדר בכל הסיפור החסר
משמעות הזה, האמת... אבל לא משנה. בקיצור, זה היה מצחיק כי מי
שמוכר כבר ארבע שנים חליפות גורילה ואקדחי צעצוע יכול לזהות את
הסחורה שלו מקילומטרים. וארבעה מטרים ביני לבינן הספיקו לי.
אלו היו שתי בחורות ששחיקו אתמול באזור האחורי, וקנו ממני את
החליפות האלה. לא שאלתי בשביל מה, הייתי עסוק מדי בלהסתכל על
המחשוף של הימנית..."
"אני מבין... ומה עשית אז?"
אורן התחיל לענות, אך דניס בדיוק נזכר במשהו חשוב ביותר.
"שניה, המחשוף שלה היה גדול?"
"כן," נזכר אורן בגעגועים, "אתה לא יודע, משהו מטורף, ואיכותי
כזה, לא מהנופלים... אה, ומה עשיתי אחר כך? כן... אהה.. אתה
רוצה את האמת..?"
"ברור שאת האמת, איפה אתה חושב שאתה?!"
"טוב.. אהה.. בסדר.. אחר כך עברתי לבחון את השמאלית..."
"אני לא מדבר על היום שבו מכרת להן צעצועים! אחרי שנפלת
מהכיסא, מה עשית?!" דניס עצר לרגע, כאילו נזכר בעוד דבר חשוב
ביותר. "רגע, איך הייתה השמאלית?"
"וואו, אתה לא יודע... אם הימינית הייתה איזה דאבל די, השניה
הייתה צריכה לעבור לחזיות בהזמנה... F או משהו כזה, אני אומר
לך, אין דברים כאלה. תגיד," הוסיף אורן לאחר מחשבה קצרה, "כל
החקירות זה ככה?"
"לא ממש... היית צריך לראות את הקודמות, איזה מסטול
ופמינסטית. טוב, דבר כבר... מה עשית אחרי שנפלת?!"
"באופן מפתיע ולא צפוי," אורן עצר כדי להאריך את הרגע
המותח... "קמתי."
"ואחרי זה? בלי להתחכם."
"אה, סליחה... חשבתי שזה יצחיק את מי שקורא את הסיפור, אבל זו
סתם מריחה זולה של הטקסט שלי... כמו עכשיו למשל, ומי שיצטרך
לערוך את זה יכעס עלי [הערת העורכת: אני אכן כועסת]... טוב,
וסליחה למי שלא צחק, בגלל זה אני עובד בג'ימבורי, לא צריך חוש
הומור, רק פלאפון עם טטריס."
דניס עושה את הפרצוף הכי עצבני שלו. זה אולי היה עובד אם
הפיילוט שלו לא היה מתפוצץ לו בפה לפני שניה ומשאיר מריחה
מקסימה של דיו מתחת לאפו. "תקשיב לי טוב, בחור, כדאי שתפסיק
להתחכם או שאני אקרא לחבר שלי, והוא הרבה פחות נחמד ממני."
"מי זה, הסאטלן בחוץ עם הסוכריות? טוב, לא משנה, מה רצית
לדעת?"
"לא, לא הסאטלן," דניס מתעצבן רק מהמחשבה על נבו, "הסאטלן
חשוד בדיוק כמוך. עכשיו דבר, מה עשית אחרי שקמת? בלי להתחכם."
"אחרי זה? דפקתי את הראש במדף של הבלונים." ענה אורן ברצינות
תהומית.
דניס דפק את ידו בשולחן. הפעם זה לא עבד- אורן אפילו לא
מיצמץ, ולדניס מאוד כאבה היד. "תגיד לי, מה אתה חושב שאני?!
אחרי שקמת, מה עשית? איך הגבת לפשע?!"
"נו, כבר הסברתי לך... צחקתי, נפלתי, קמתי, דפקתי את הראש
במדף... ואז הן נעלמו, וגיליתי שהילד שכח את הסוכריה שלו, אז
הרמתי אותה, ניקיתי, והכנסתי לקופסא. כמו חדשה."
"הן פשוט הלכו?!" דניס כבר התחיל להתייאש.
"כן."
"כשקמת הן לא היו שם?!"
"נעלמו כאילו חטף אותן השב"כ."
"והילד? הוא היה שם?"
"יש לך איזו שריטה, או בעיה בזיכרון או משהו?" גם אורן התחיל
לאבד את סבלנותו, "אמרתי לך. הוא שכח את הסוכריה והלך. או שהן
חטפו אותו באכזריות. אחד מהשניים, בכל אופן."
דניס מהרהר, ותוך כדי כך מורח עוד יותר את הדיו על פניו.
"ממ... אז אתה אומר שיש גם חטיפה בעניין? זה מוזר, האמא של
הילד לא התלוננה..."
"אולי זה כי הוא בקע מביצת הפתעה," הציע אורן בנימוס.
"שקט. אני אחקור גם את האמא. בכל מקרה, זה לא עניינך."
"רגע," אמר אורן בבלבול, "לא סיכמנו שהיא ביצת הפתעה?"
"מה לא ברור לך בלא להתחכם?!" צועק דניס באגרסיביות. ילד
מחורר ששונא את ברטיני ספירס, פמינסטית בלי חוש הומור, ואחד
שעובד בג'ימבורי וחושב שיש לו זכות להתלהב עליו, זה בהחלט יותר
מדי בשביל השוטר הממוצע. "שתוק או שאני קורא לחבר הלא נחמד
שלי!"
"לך על זה. שאני אצא לקרוא לחברה הלא נחמדה שלי?"
"אתה לא יוצא לשום מקום. אני עוצר אותך על הפרעה לשוטר בעת
מילוי תפקידו."
"קפוץ לי. אני צריך להפעיל בריכת כדורים ואין מי שישגיח ויציל
מטביעה."
דניס נשף בעצבים, וקם מהכיסא להתהלך בחדר, כדי לא להגיע למצב
בו יאלץ לתקוע את הפיילוט הנוטף בנחיר של הבחור המעצבן. "הנוער
של היום," מלמל, "שום כבוד למבוגרים..."
"כשאמרתי קפוץ לי, התכוונתי לתוך הבריכה, כן?" הבהיר אורן
בעדינות.
"אם אתה לא רוצה שאני אטביע אותך בבריכת הכדורים מזדיינת,
סתום ת'פה."
"אווווו..." אורן שרק בהתרשמות. "מישהו נהיה קשוח..."
"אוקי," דניס מתקרב לאורן באיום. "אוקי... נמאסת עלי. אני
מקווה שאין לך תוכניות להלילה, כי אתה הולך לבלות אותו בתא
מעצר."
"יש שם בנות?" התעניין הבחור המתוסכל מינית, זאת אומרת,
אורן.
"תתפלל שאני לא אדחוף אותך לתא עם העברייני מין שתפסנו לפני
שבוע."
אורן מרים גבה בהתעניינות. "עברייני מין, אתה אומר?"
"גברים. מתוסכלים. עברייני מין. תתפלל."
באותו רגע, באופן לא מפתיע, אורן החליט שנמאס לו וקם מהכיסא.
"טוב, נמאס לי מהחרא הזה. היה נחמד, היו היפופוטמים וכאלה,
כמעט קניתי את זה. תן לי ללכת או שאני אדאג שיטיסו אותך מפה על
טיל שאפילו טיפשניג'ד לא חשב עליו."
נראה שדניס מעולם לא נתקל בכל כך הרבה חולי נפש ביום עבודה
אחד. "אתה לא בעמדת מיקוח," ניסה להסביר, "אתה בא איתי. קדימה,
תתנהג יפה."
"כן כן. עכשיו לך אחורה או שתצטער."
דניס מניד בראשו ביאוש, ושולף את נשק יום הדין. "בסיס, כאן רב
פקד דניס לזרוב," הוא אומר לתוך הגרוטאה המתפרקת שהוא קורא לה
מכשיר קשר. "אני צריך תגבורת להבאת חשוד מתפרע לתא מעצר."
מתוך המכשיר נשמע קול נשי. "חבר'ה, דניס הגיי שוב לא מצליח
להתמודד עם החשודים שלו... מי בא לעזור לו?"
אורן השתדל להתאפק, ולכן בעת שצחק בהיסטריה הוא נתמך בכיסא
כדי לא ליפול ולדפוק אגרופים ברצפה מרוב צחוק. נימוס בסיסי, סך
הכל. "אתה מוכן להגביר את הקול במכשיר התת טכנולוגי הזה? שאני
אוכל להשמיע את מה שהקלטתי אותך אומר במהלך החקירה, דניס
הגיי?..."
דניס משתולל מזעם. "לא היית אמור לשמוע את זה!!!! עכשיו שב
בשקט!"
"לא, אתה שב בשקט." אורן שילב ידיים בהחלטיות. לחדר נכנסו שני
שוטרים גדולים במיוחד, ואחד מהם היה החבר הלא נחמד של דניס.
"היחידה לחקירת שוטרים," חייך אורן ברשעות. "אנחנו עוצרים אותך
על אי ציות לנהלי חקירה."
"מה?!"
"ואתה חשבת שאפשר לקנות מכנסיים כמו שלי מעבודה בג'ימבורי...
בתור גיי אתה אמור לשים לב לדברים האלה. קחו אותו."
דניס לא הלך בשקט. "מה ? אני מציית לנהלי חקירה!!!! אני שוטר
טוב!!! אני רב פקד!!! בריטני ספירס לנצח!!!"
אורן חייך בסיפוק בעוד השוטרים גוררים את דניס לאורך המסדרון,
הרחק ממנו. הוא היה כל כך מרוצה, שאפילו לא היה לו אכפת ללטף
את ההיפופוטם הסגול שעבר לידו וביקש יפה.
