יש לי דחף לחשוף את עצמי
לעמוד על במה זרה בעיר זרה
ולהוציא את הלוזריות שבי.
את המפסידניות הנדחקת,
שבכל מקרה מתקילה אותי מבפנים כל פעם.

יש לי דחף עצום לספר לכם
שמה שאתם מרגישים -
אני לא.
והצורה שבה אתם רואים -
אני לא.
והיופי שעליו מדברים,
הוא רק כדי לחפות על הכיעור.
והרבה יותר מזה, על הביניים.

הזמנים שבין לבין.
חורים שחורים.
שואבים לתוכם כל מה שניתן
ולא מוציאים שום תוצרת.
מין משולשי ברמודה
פרוסים על פני שטח אדיר.


יש לי דחף להמחיש לכם,
ככה בצורה שתבינו,
כמה אחדים רגעי הסיפוק.
כמה נדירים רגעי החיבור.
וכמה גדול הוא הצורך להם.
עשרות של נסיונות חוזרים.
והאחזות במשהו שיכול היה להיות תקווה,
אם לא היה רק נסיון נואש שלא להשאב ליאוש.

יש לי דחף לשתף אתכם...