קלושות כמו המציאות נשמעו דפיקות בדלת
לא נחושות דיין להיכנס כדי שאקום ואגש
לנעול את הכניסה
עזבתי לגופי לפעפע בכורסה
צללתי בין הטיפות וחמקתי אל מתחת לתת המודע
כמעט והתמזגתי עם החור הכחול שבקרקעית  
כשאז צנחה עליי כמו עוגן
רשת של אור עטפה אותי
ונמשיתי חזרה אל הנקישות שעל דלתי

הפעם כבר הלמו באמונה מלאה
שניסיתי לפקפק בה בכל מאודי
התבצרתי בכורסה והגברתי את הסיגריה
מסך דק למולי מסוכך על הקשב שלי
אך לשווא
הדפיקות הלכו וגברו על כל מאמציי לשכוח
לא שאלתי מי שם
ולא שאלתי איך מצא את כתובתי
שהייתה על הקיר הטחוב מזה שנים
גופי התאבן והעמיד פני מת
אך בתוכו ידעתי
יהיה אשר יהיה הוא הנוקש לפתחי
מוטב לי שיחדל מדפיקותיו
ויפרוץ את הדלת.