אני לא זוכרת דברים.
האם זו תמיד הסיבה להתחיל לכתוב את הדברים?
אני לא מדברת על דברים מהילדות שאני לא זוכרת, אני חושבת שהרבה
אנשים לא ממש זוכרים את הילדות שלהם. חלק מהזכרונות הם רק
תמונות שמהם אנו בונים סיפור ומאמינים לו.
כמו התמונות מהטיול לחרמון שאני נראית בו כל כך מנותקת. אז מה?
זה אומר שתמיד הייתי מנותקת? אולי זה רק שבריר שניה מנותק
שהונצח לעולמי עד במצלמה, לא בגלל זה אחליט שכל ילדותי היתה
מנותקת.
זה נכון שזכורות לי יותר מריבות עם אמא מאשר חיבוקים ונשיקות
זה עדיין לא מוכיח שלא היו כאלה.
אולי המריבות היו כל כך נדירות שדווקא הזכרון שלהן נחרת ולא של
השגרה האוהבת ועוטפת שבאמת היתה.
והמכות, גם אני הפלקתי איזה פעמיים לילדותי, אולי זה דווקא מה
שהן תזכורנה לספר לפסיכולוג כשתלכנה איליו? ולא את כל תשומת
הלב והאהבה שאני חשה כלפיהן. הן מודעות אליה? הן מבינות שכל
הצהרות האהבה המשתפכות שלי הן אמיתיות ולא תלויות בדבר. איך זה
שאני הצלחתי להדחיק לחלוטין את הצהרות האהבה האימהיות שהופנו
אלי. אולי גם הן ידחיקו אותן יום אחד.
אני חייבת להמשיך להגיד אותן, גם אם הן דוחות אותי מעליהן
וטוענות שאני נודניקית, אני לא אתן להן להדחיק אותן כמו שאני
עשיתי.
אז כדי לא להדחיק ולשכוח החלטתי שאת הסיפור הזה צריך לכתוב.
כרטיס היכרות באינטרנט, שיחה או שתיים בטלפון, פגישה לקפה. כך
זה התחיל.
התחושות היו מעורבות, מצא חן בעיני החיוך, המבט, העניין
בנושאים שלא ממש מעניינים אף אחד חוץ ממני. ומנגד הריחוק,
הסקירה ההיסוס.
יזמתי בכל זאת פגישה שניה לסרט ששנינו רצינו לראות. זה היה
הסרט הכי משעמם בעולם, אבל החלטנו שזה לא ישבור אותנו ואנחנו
לא נוטשים מערכה. נשארנו עד הסוף המר, אוחזים ידיים, צוחקים,
מפריעים לזוג היחיד שהעז לנסות להשתעמם איתנו, זה היה הסרט
המשעמם הכי מענג שהיה מעולם.
טיול על הים, דרינק אלכוהולי והביתה.
התרגשתי ממחוות קטנות כמו ההזמנה להגיע לביתו ומשם שנצא לסרט,
אחרי קודמו שלא הזמין אותי מעולם לביתו והסתבר שזה בגלל שהיתה
שם אישה אחרת, היתה מחווה זו מרגשת כאילו הזמין אותי לשבת
לצידו בכס המלכות.
בפגישה השלישית כבר קיבלתי את ההזמנה המרגשת והגעתי לביתו.
עמוס בפריטים קטנים מעניינים מכל העולם, תמונות, חפצי אומנות
מסקרנים קיבל ביתו את פני בחום. מייד הרגשתי בבית, רציתי להיות
חלק מכל היופי הזה. והייתי. כבר באותו לילה.
במשך כשנתיים עברו הימים והלילות כחלום מתמשך, הצחוק, ההבנה,
והקבלה היו שוכני קבע בינינו. כל חילוקי דעות שהיו נמוגו לתוך
התפשרות או ויתור מצד אחד מאיתנו. הרבה סרטים צפו בנו אוחזים
ידיים, צוחקים, בוכים, משתעממים או סתם מתענגים. הרבה מסעדות
ניסו להפתיע אותנו בטעמים חדשים ומוכרים, חלקן גם נכנסו לליבנו
וזכו לטעימותינו באופן קבוע.
הילדות, שלי ושלו, לא נפגשו הרבה, אבל במעט הפעמים שקרה הדבר
צחקו ודיברו. הן לא הפכו להיות חברות טובות אך גם לא היו
למכשול בינינו.
יהיה לא נאות להסתיר שלקטנה היתה בעיה עם ניפוץ פנטזיית 'אמא
ואבא יחזרו להיות ביחד' שגרמה השהות שלו אצלנו אך גם על זה
הצלחנו להתגבר.
'החיים הם לא עוגת שוקולד' אמר מישהו פעם, וזה נכון.
הפרויקט שסיומו עומד בפתח, טיפולי הקרנות לאמי, שתי בנות טיפש
עשרה עתירות הורמונים עמסו עלי את כובדם... התבצרתי בתוך
קירותי שלי, לא הרשיתי לו להתקרב, לא שמתי לב כמה הדבר מרחיק
אותו ופוגע בו עד שלבסוף כשהוא אמר זאת הבנתי זאת כניסיון
לפרדה שכל כך התאים לרוח התקופה. מכאן החל כדור שלג של אי
הבנות שהתנפח עם כל מילה שאני או הוא הוצאנו מהפה. איך לא
השכלנו לעצור אותו?
אני לא זוכרת דברים.
כבר לא זוכרת מה אמרנו ולמה, למה נפגעתי ומה עניתי.
אני זוכרת את הרגעים היפים, הטובים, הטעימים, הנעימים...
זוכרת שהיום, ערב יום העצמאות אני יושבת פה לבד.
זוכרת שלפני שנה יצאנו יחד לראות את הזיקוקין שאתה כל כך
אוהב.
זוכרת שאתה חסר לי.