זה הלילה החמישי בו אני מתהלך ברחובות.
השינה לא מתקרבת אליי, לפעמים התשישות נוגעת בי, ולרגע אחד אני
עוצם את עיניי, מנסה לדמיין את קול הגלים הנשברים על החוף
ושומע אותה צוחקת.
מתחיל לספור כבשים והן מתפוגגות, נתקעות בגדר, שותקות,  ושוב
היא מופיעה
(היא באה לשחרר אותן, וכשהן מנתרות חופשיות על הסלעים, היא
שוב צוחקת)
אני קם, שותה קפה שחור, חזק ומר, ויוצא אל החושך.

כמה זמן עבר בעצם?
לפעמים עדיף שלא לספור, שלא לדעת.
בימים הראשונים הייתי אחוז כעס, אמרתי לה דברים שלא התכוונתי
לומר, שלא היו דבריי.
אמרתי שהלוואי ולא הייתי פוגש אותה לעולם,
שהיא רעה, אכזרית, שהיא כלבה, שהיא זונה,
שאני מאחל לה שתהיה לכודה בתוך בקבוק אטום ושכל הזמן יגרד לה
במקומות שאליהם היא לא מצליחה להגיע.
קיללתי אותה, שנאתי אותה, רציתי להרוג אותה
אבל בפנים ידעתי שאין זו אשמתה,
שהיא צודקת.
(לעזאזל, למה היא צודקת)

עם כל האהבה שלי אלייה, לא שכבתי איתה.
לא נגעתי בדבר בה, מלבד בשיערה, וגם את זה העזתי רק אחרי שהיא
נרדמה, על המזרן הנוסף, במרפסת שלי, מתוך שתיקה עצומה שהיתה
בה.

לא נגעתי בה, לא שאלתי לשלומה.
כשהיא באה, רגע לפני שעזבה שוב, הכנתי לה מרק עדשים,
מתובל, כמו שהיא אוהבת, ואורז מבושל עם שום, שאיזה בחור, שכן
נגע בה, היה מכין לה בין לבין הנגיעות.
לא שאלתי לשמו, לא שאלתי היכן אמה קבורה, רק את מה שנתנה לי
מרצונה, קיבלתי, לא יותר.
בכל השנים שאני מכיר אותה, היא נתנה לי את נוכחותה המתעתעת,
היא נתנה לי להרגיש שאיני לבד. אבל מעצמה, היא לא נתנה, גם לא
במילים.
בכל השנים הללו, קיבלתי ממנה רק כמה דמעות על כלבתה המתה, כמה
חיוכים כשדיברה איתי על מרחבים, על התרגשות,
ואולי, שני מבטים, לא יותר, שבהם היא הסתכלה עליי וראתה אותי.
אותי היא ראתה.

אף פעם אי אפשר לדעת כמה עצב יש בחבילות שארוזות היטב,
כמה דמעות יש מאחרי קשירת הסרט, בסילסולו המעוגל.

צעיר אני ממנה.
שנינו יודעים היטב, שלו היתה שומרת את ילדה אז,
היום הוא היה גדול ממני בכמה שנים לפחות.

המשיכה הממוטטת שלי אליה, הרצון לראות את הבעותייה המשתנות,
לדאוג לה, להכין לה כוס תה, מרק, מצעים נקיים לשינה, כל אלו לא
היו מתקיימים לולא הייתי פוגש בה. יש משהו באישה המתעקשת על
עצמאותה, באישה חזקה,  שתמיד מצביע על חולשה.
משהו שגורם לך לרצות להיות האחד שישנה אותה, האחד שהיא תבטח
בו, תרפה ותתרכך בגללו, בשבילו, בשבילה. אתה רוצה שהיא תיתן לך
לעשות עבורה, לעשות לה, את כל הדברים שבכלל לא ידעת שאתה רוצה.
פתאום אתה רוצה להגן עליה מעצמה, מהטעויות שהיא עשתה ועושה,
מהמחשבה הבהירה שלה על "אהבה".
(אפילו שאתה בעצמך יודע שכל הרגש הזה למעשה אינו אל האחר,
שתמציתו הטהורה היא מניעים אנוכיים. אפילו שאתה יודע, אתה
עדיין מתעקש לחלום שאפשר)

אני ממתין לה בהליכה צפופה ברחובות, ממתין לה בפינות חשוכות,
בכלבים חסרי הבית, בחתולי הפחים. אני ממתין לה במגיפות,
בימים של כולירה, של שפעת. אני לומד להרפות ממנה, לומד לכבד
אותה, לתת לה ללכת וליפול. אני ממתין לה גם שאני יודע שאיני
היחיד.

הקנאה מעבירה אותי על תער דעתי, אבל אני מוסיף להמתין לה. כל
הלילות עוברים עליי בערעורי קנאתי, במריבות ביני לביני, בהן
אני תמיד סולח לה. מנקה את הלוח, רק בשביל למלא אותו בחריקות
מהתחלה.

אולי בחורף הבא, היא תחזור ותיזכר במרק העדשים שלי, במזרן
הפנוי שבמרפסת, בחלל שפיניתי לשתיקות העצומות שלה, לשירים שהיא
מסתירה ממני.
אולי היא תחזור ואוכל לומר לה כמה שהיא נפלאה מבינתי.
היא תשתוק, או שתצחק.
כך או כך, איני יכול שלא להמתין לה, ואיני יכול להרדם.
כך או כך, אין זו אשמתה.