לא היו לי מראות בחדר. לא הייתה לי גם מראה אחת. שום דבר שאפשר
לראות בו השתקפות.
אפילו את הגיטרה השחורה והחלקה החלפתי בגיטרה מעץ, כדי שלא
אראה את עצמי.
זה היה מין קטע כזה של התבגרות, מין שנאה עצמית שלומדים לחיות
איתה עם השנים.
בשעה תשע בערב הייתי אומרת לאמא ולאבא לילה טוב, כבר לבושה
בפיג'מה הסימלית, והלכתי למיטה.
עשיתי את עצמי נרדמת, עד תשע וחצי, כי ידעתי שאמא נכנסת לחדר
לבדוק שכבר נרדמתי בדיוק בתשע ועשרים. בתשע וחצי קמתי לארון
והוצאתי ממנו את המראה המרובעת שלי מתוך ערימות הבגדים.
הייתי מתיישבת במיטה, מול המראה, ובוחנת את עצמי. מגרדת את
הפנים, מפוצצת פצעונים, ומשפשפת כתמים אדומים, או פצעים שנפערו
מהמכות שהלכתי עם ילדים אחרים ברחוב.
שום דבר לא עזר, הפנים שלי נהיו רק יותר אדומות ופצועות.
וידעתי את זה, אבל כל ערב, השגרה הלילית הייתה חוזרת. יכולתי
לקרוא לספר, או לכתוב, לשמוע מוזיקה, או יותר הגיוני-לישון,
אבל לא. אני העדפתי, כל יום מתשע וחצי בערב, ובערך עד שתיים
לפנות בוקר, להתבונן בפנים שלי ולספר לעצמי כמה שאני שונאת את
ההשתקפות הזאת. זו הייתה השלמה של כל היום, כמה שביקשתי להתחמק
מהשתקפויות של עצמי, בלילה- האמת יצאה לאור, נתתי לעצמי לראות
את כל כולי.
עם הזמן זה החמיר. זה התחיל מלהישאר בחזייה ותחתונים מול המראה
הגדולה (שהייתה עם הגב שלה אליי בשאר היום.) ושוב, גירודים
ושיפשופים איפה שלא טוב, במקומות שהייתי רוצה להסיר מעצמי.
נהייתי אדומה יותר ויותר בכל יום. ההורים כבר התחילו לחשוד
בפריחות מכל מיני זנים נידחים, ובבית הספר היו בטוחים שמכים
אותי בבית. זה המשיך בעירום מלא מול המראה, רק אני וההשתקפות,
אותו מבט רווי שנאה מביט בחלקים המגעילים, כמעט כל הגוף היה
מלא בשריטות עמוקות, וגירודים אדומים.
מאז כבר התבגרתי, והפצעים נעלמו, אלה שניסיתי להעלים, וגם אלה
שיצרתי לעצמי.
אני כבר מזמן לא חוזרת על אותו טקס טיפשי וטינאייג'רי, אני
התבגרתי, התחתנתי, הקמתי משפחה, קריירה.
בעלי עורך דין מצליח בחברה די מפורסמת, יש לו עכשיו איזה תיק
מאוד כבד, הוא צריך לייצג איזה משפחה של קורבן רצח. יש לי שני
ילדים, הקטן בגן חובה, והגדולה כבר בתיכון. כל הטקס הזה נשכח
כבר ממזמן, אבל הוא פתאום קפץ לי לראש, לפניי כמה ימים,
כשהתקלחתי, והמראה הייתה מולי כשפתחתי את דלת המקלחת, הצלקת
מהניתוח הקיסרי של אריאל נהייתה בולטת, כנראה בגלל המים
החמים.
הרגשתי את הראש שלי מסתובב, ואת הציפורניים כאילו יוצאות מתוכי
וכמעט מתארכות.
גירדתי את הצלקת, שלא בכוונה, אבל היא לא התקלפה, ולא נהייתה
יותר אדומה. "לעזאזל."
צלקות נשארות שם לנצח, מסתבר. לא משנה כמה אגרד ואשפשף את
הצלקות, הן לא יעלמו.
כמו הפעם שרבתי עם הבת שלי. הפעם הזאת נחרטה לי בראש, כמו
צלקת.
היא רצתה לצאת עם איזה בחור בן 20, והיא בסך הכל ילדה בת 15.
היא ארזה את החפצים שלה ויצאה מהבית בטריקת דלת. הלב שלי החסיר
מספר פעימות, שמתי יד על המצח והרגשתי את החיספוס המרגיז
והמוכר-פצעוני לחץ. "לעזאזל" אמרתי במרירות, ורצתי למקלחת,
לראות.
הסתכלתי במראה ובפעם הראשונה בחיים שלי לא ראיתי את עצמי, אלא
את אני-ההורה.
הדאגה גברה על הדחף שלי, וניסיתי לברר את הטלפון של הבחור
ההוא.
החזרתי אותה הביתה בסופו של דבר, והם לא התראו יותר. וטוב מאוד
שכך, אני חושבת שהוא היכה אותה, היא חזרה עם כל מיני סימנים
אדומים על הידיים, ומיד כשנכנסנו הביתה ושאלתי אותה אם הכל
בסדר, היא אמרה: "הכל בסדר, אמא." ורצה למקלחת, נעלה את עצמה
שם.
כנראה שהוא באמת השאיר לה צלקת בלב, הבחור.
אבל מה אני מבינה, בטח סתם קטע של התבגרות