היא נעמדה מולי וסגרה את הדלת.
"שב," היא ציוותה, "המופע עומד להתחיל."
התיישבתי על המיטה וחיכיתי, בדרך כלל המופעים האלה נורא
מרוחקים, וקצת חבל, אבל אני מזכיר לעצמי שהיא בסך הכל חשפנית,
ולא זונה.
היא מתקרבת למערכת הסטריאו ומכניסה את הדיסק הוורוד שנראה קצת
שרוט, היא בטח לא חדשה בעסק.
המערכת מתחילה לנגן את "יו קן ליב יור האט און" אוח, כמה נדוש,
אני חושב לעצמי, כל כך מנוסה לפי השריטות, אבל בכל זאת כאילו
חדשה בעסק, עובדת על פי קלישאות.
היא מורידה את צעיף הנוצות שלה לאט לאט, זזה לפי קצב המוזיקה,
מביטה בי במבט חושני, אבל כל כך ריק, ילדה עם עיניים אטומות
לחלוטין. היא ממשיכה. כפתור אחרי כפתור, רוכסן נפתח, הנעליים
יורדות, והיא מולי עם חזייה ותחתונים. היא מחייכת. אבל אני
חושב שהיא מרגישה מושפלת.
"תפסיקי" אני מבקש. אבל היא מנתקת את החזייה ומשחררת את הגוף
שלה כלפיי מטה.
איך הייתי מרגיש אני אם הייתי עירום לחלוטין מול מישהי זרה
לגמרי? מתבוננת בי...
"תפסיקי, זה בסדר, אני אשלם את הכל, רק תפסיקי..."
"אני לא מוצאת חן בעינייך"? היא שואלת בטון נעלב.
"לא, לא, זה פשוט ש..."
היא קוטעת אותי, "אז שב וחכה לסוף המופע." היא פוקדת עליי.
אני לא רוצה להרוס לה את האומץ. לפעמים אתה צובר אומץ למשהו
וכשאתה עושה אותו מבקשים ממך להפסיק, והרגשתי שזה לא נכון, שאם
היא התעקשה, אני צריך להישאר שם ולצפות בה.
היא מורידה את התחתונים, החלק היחידי שהשאיר אותה שמורה.
ועכשיו היא מולי, עירומה לחלוטין, ויפה מאוד, עורה הלבן בוהק,
אפילו באפלת החדר הקטן. והעיניים שלה מביטות בי במין ביישנות
מתוקה, והיא מסמיקה. היא מתיישבת לידי, ואני קם מהמיטה. קשה לי
עם הקרבה הזאת, הגבול בין החשוף ללבוש, אני מולה, עטוף בהגנה
והיא מולי, עירומה לגמרי, פגיעה.
"חכה, למה אתה מפחד כל כך?" היא שואלת בחיוך.
"זה לא...זה לא מרגיש לי נוח..." אני עונה.
"זה לא מרגיש לך נוח? אם אני העירומה פה מבין שנינו, אני זו
שצריכה להרגיש לא בנוח, ואני דווקא בסדר גמור, אז אין לך שום
סיבה לדאגה." היא ממשיכה, "באמת שלא, בוא, שב לידי."
אני מתיישב בזהירות רבה ומשפיל את מבטי לרצפה, עדיין מבויש.
"תירגע, אנחנו לא נשכב או משהו כזה, אני פשוט רוצה להכיר את
הלקוחות שלי..."
טוב, זה נשמע נחמד...קצת מוזר...אבל...נחמד...אנושי.
"אז...איך קוראים לך?" היא שואלת.
"אני ברק, ואת?"
היא שתקה. "ואת?" לחצתי. היא עדיין שתקה וחייכה חיוך מתוק.
איזו טעות עשיתי, אלוהים אדירים, לא הייתי צריך לספר לה איך
קוראים לי, אני כל כך טיפש, למה שהיא תשאל משהו כזה
ברצינות...היא בטח רצתה טיפ בנוסף לסטריפטיז המקובל, מה חשבתי
לעצמי...
"אני רואה עליך." היא פתאום מפתיעה,
"מה?"
"כן, כן, אני רואה את כל המחשבות הטורדניות בראש שלך. אתה חייב
להירגע, אני אגיד לך איך קוראים לי."
נרגעתי מעט. "אבל בסוף."
"מה"? שאלתי, "איזה סוף"?
היא חייכה שוב את החיוך שלה, "לא, אני לא מתכוונת לרצוח אותך
או משהו... בסוף השעה, כשייגמר הזמן ואני אצטרך ללכת ללקוח
אחר."
"אה." היא קצת הלחיצה אותי. בדרך כלל כשאני נמצא ליד אישה אני
נלחץ, אבל לידה זה היה שונה.
לא נלחצתי מהעירום שלה, זה כבר הרגיש כמעט רגיל אחרי כמה דקות.
אבל העובדה שהיא פשוט הסכימה לדבר איתי, זה מה שהרתיע אותי כל
כך.
"אתה בדרך כלל מזמין חשפניות אלייך הביתה?" היא שאלה.
"את בדרך כלל מדברת עם הלקוחות שלך במקום רק להתפשט?" עקצתי
חזרה.
היא חייכה שוב, אבל הפעם החיוך היה מעט שונה, כאילו היא נעלבה
קצת.
"אני מצטער, לא התכוונתי להעליב, זה יוצא לפעמים, בלהט הרגע,
הקטעים האלה שלי..."
היא שתקה. "די, אל תהיי ככה, קשה לי לראות אותך ככה..."
אני שותק גם ושוב תוקע את העיניים שלי ברצפה.
עברו במוחי כל המחשבות במערבולת, היא בטח איזו מסכנה שנולדה
לאמא נרקומנית ונזרקה ממשפחה אומנת אחת לאחרת, ובסוף הדרך
היחידה שלה להתפרנס זו החשפנות ואני כבר יורד עלייה כמו איזה
אידיוט מושלם.
"תירגע," היא שוב קוטעת את מחשבותיי, "נולדתי להיות חשפנית."
"מה? מה פתאום...יש לך עוד עתיד! יש לך לאן להתפתח, אל
תתיאשי!"
היא צוחקת צחוק עדין, "לא, אל תדאג, אני נולדתי להיות חשפנית,
ואני גם רוצה להיות חשפנית."
במי נתקלתי? באיזו חשפנית אקסהבציוניסטית שרוצה במקצוע? לא שזה
יוצא דופן לחשפניות, אבל היא מוזרה ביותר, אולי כדי לקטוע את
זה כאן, לשלם לה וזהו...
"אתה פרנואיד." היא אמרה פתאום.
"מה"? הופתעתי שוב.
"אתה פרנואיד ובגלל זה לא הצלחת עם נשים אף פעם, או בעבודה, או
בחיים בכלל, בגלל זה אתה מזמין חשפניות אלייך הביתה, בשביל
לדבר עם מישהי, אבל אפילו כשמישהי סוף סוף פותחת בשיחה ולא רק
מתפשטת, אתה לא יכול לנהל איתה שיחה אחת נורמלית! אתה צריך
לקחת את עצמך בידיים, אין לך ממה לפחד, תשתחרר מזה, תתחיל
לחיות!"
הייתי כל כך המום באותו רגע שלא שמתי לב כמה מהר היא התלבשה
ויצאה מהדלת.
הלכתי למקלחת והסתכלתי במראה, נראה שנעלמתי, פעם הייתי באמת
יותר חי, אולי היא באמת צודקת...
ה...ה...חשפנית הזאת, איך שלא קוראים לה.
"טוב, ממחר אני אתחיל לחיות כמו שצריך, ממחר." מילמלתי תוך כדי
דידוי הרגליים אל עבר המיטה המלוכלכת, הנחתי את הראש על הכר
ודחפתי את היד מתחתיה, נתקלתי בנייר כלשהוא, וכשהוצאתי אותו
מתחת לכרית התברר שזה כרטיס ביקור, "האמת העירומה. חשפנית לכל
אירוע."