הגשם שנוזל על החלון שלי, גורם לעיניים שלי לעשות בדיוק את
אותה פעולה. העיניים מתמגנטות לטיפות שזולגות באטיות על החלון
ועוצרות למטה ובדיוק אז אני מרגיש את הטיפות זולגות גם על
הלחיים שלי.
התחושה הזאת, שגורמת לדמעות לסחוף את העצב החוצה בסערה, מצליחה
לעורר בי את הפחד המתבקש. אני לא רוצה להפסיק. אני רוצה להמשיך
לבכות, להמשיך להוציא את כל העצב שמלכלך את גופי ומזהם את כל
השמחה שנשארה בו. אבל אני לא מסוגל. אני נעצר ומוחה את הדמעות
עם ידי. הן נעצרות בדיוק במרכז הלחיים שלי ואני מבין שהעצב עוד
לא הסתלק. לעצב יש את הכישרון שלו- הוא יכול לחדור לגופנו בכל
מצב, מכל מקום. הוא יכול להשתלט על החיים שלנו ולסובב אותם כמו
שלעולם לא יכולנו לדמיין. העצב הזה מצליח לחדור לגוף שלי וכמו
רעל הוא מטפטף בגרוני עד שנקלט ונסחף עם כל שאר הרגשות. בשלב
הזה הוא הופך ללא מורגש. בשלב הזה הוא כבר עמוק בפנים והמכה
היא, שברגע הנכון, הוא ידע שוב לפרוץ החוצה.
העיניים, שהפסיקו לדמוע בפקודתי, ממשיכות להביט על הגשם שנופל
על החלון. אני מצפה שהוא יפסיק. שברגע שהדמעות שלי מפסיקות
הגשם יפסיק לרדת, כי הרי אין בזה טעם. אבל הוא ממשיך וזאת הפעם
הראשונה שאני מבין את התחושה שיש אחרי הגשם הראשון. הגשם ממשיך
לרדת בכל מצב.אין מי שיצליח למנוע ממנו לעשות את עבודתו. אין
איזו יד שמצליחה לעצור אותו.הגשם מצליח לנקות את כל העצב שיש
באוויר, אותו העצב שחווינו לפני שבוע ועדיין מסתובב לו חופשי
בעולם, מחכה לעוד אדם שיוכל להיצמד אליו. הגשם מצליח לסחוף
איתו את כל הרגש המזוהם הזה, עד למכלי הביוב הענקיים ולוודא
שמשם, הוא לעולם לא יוכל לעלות בחזרה. בגלל זה יש תחושה מוזרה
באוויר אחרי הגשם הראשון. התחושה הזאת גורמת לנו לנשום לרווחה,
להתענג על האוויר הצונן שרק נדמה שזה כך בגלל שהוא קר, אבל
למעשה, הוא צונן בגלל שאין בו טיפה אחת של עצב.כשאני מסית את
מבטי מהחלון הראש שלי מסתחרר. לוקח לי זמן לקלוט שנעמה עומדת
לפני. היא מביטה בי ולא זזה. פיה פעור. אני רוצה להגיד לה שזה
בסדר. שתלך הביתה כי שום דבר כבר לא משנה, אבל אני לא מסוגל.
היא עומדת שם עוד כמה שניות, מביטה בעיניים הדומעות שלי ואז
היא מניחה את היד על פיה . "אדם." היא פולטת בבכי ומתנפלת עלי
בחיבוק. אני לא מחבק אותה חזרה. אני נשאר אדיש, הידיים שמוטות
לצידי גופי והמוח שלי מנסה לקלוט, אבל הוא פשוט לא מצליח.
"אני מצטערת" היא אומרת ומרפה. אני יכול לראות את העיניים
האדומות שלה. הן מביטות אלי, מנסות להבין, אבל הן לא מצליחות.
הן אף פעם לא יצליחו. עברו שלוש שעות מאז שהם דפקו אצלנו
בדלת.
גיא הוא האדם הכי חי שאני מכיר, ובגלל זה לא יכול להיות שהוא
מת. זה בטח לא אח שלי בכלל. אני מרגיש את הציפייה שמייחלת
לזה,אבל הציפייה והמוח לא משדרים את אותם הדברים והפעם המוח
מצליח להתגבר על הציפייה-אני יודע שזה כבר לא יקרה לעולם.אני
ונעמה יושבים בשקט וכל אחד נסחף עם המחשבות שלו. אני לא יודע
כמה זמן אנחנו יושבים שם, היא מלטפת את הכתף השמאלית שלי ואני
רק משפיל את ראשי, אבל זאת הרגשה נעימה. אני מרים את הראש
ומביט אל התמונה האחרונה שלנו ביחד. אני וגיא, זה לצד זה. גיא
מחייך ופוזל לכיוון שלי.אני רק נראה מאושר.
אני מושיט את ידי ומקרב את התמונה אל ליבי. אני יודע שהוא
עדיין חלק ממני. אני יכול להרגיש את הדם שלו זורם אצלי
בעורקים. כשאני מקרב את התמונה ללב שלי, זה מגביר את הפעימות
שלו. אני מרגיש שהוא דופק בשביל שנינו.


                                                           
     

זאת הפעם הראשונה שאני מצליח לראות את גיא באחד החלומות שלי.
אנחנו נמצאים במקום מוזר ועם זאת המקום הכי יפה שראיתי אי פעם.
שמים לבנים מכסים את העולם
ואני נושא את מבטי ללמעלה.המראה הצלול, המהפנט, לא נותן לעיני
לחזור למציאות,עד שאני שומע את הקול שלו.הקול הזה, מחזיר אותי
הרבה אחורה.הקול הזה, גורם לי לעצום את עיני ולשקוע בתוך
השלווה הנצחית.
"אדם?" אני חוזר למציאות. אני פוקח את העיניים באטיות, והדבר
הראשון שאני רואה זה אפור. אפור חמים, נעים. אפור מוכר, שגורם
לי לקפוץ ממקומי. רק אז אני מבין ששכבתי על האדמה כל הזמן הזה,
ושגיא עומד מולי. זה העיניים האפורות שלו.
הוא מביט בי ומחייך. אני מביט בו פעור פה. הוא נראה בדיוק אותו
דבר.
"גיא.." אני ממלמל אחרי שתיקה ארוכה ומרגיש את הדמעות מרטיבות
את לחיי. גיא צוחק. "תמיד היית רגיש" הוא אומר לי. ואז אני
מחייך. "בגלל זה הבנות תמיד העדיפו אותך" אני אומר וגיא מהנהן.
"כנראה שיש כאלה שבכל זאת אוהבות את הבנים הרגישים" הוא אומר
ומצביע על שרשרת חצי הלב שתלויה על צווארי. פתאום כל הרגשות
עולים ללמעלה ואני קופץ עליו בחיבוק."אני כל כך מתגעגע אליך"
אני אומר. "אני יודע" עונה גיא, ואז אני יכול לראות, שגם הוא
בוכה.
אנחנו הולכים יד ביד, כמו בימים שהיינו קטנים. אני מספר לו על
החיים שלנו בלעדיו. אני מספר לו על זה שהחדר שלו עדיין מבולגן
כמו ביום שהוא השאיר אותו. הוא מספר לי על החיים בגן עדן.על
האנשים שהוא מתגעגע אליהם. אני מספר לו על הצבא. על כמה
שהתעקשתי ללכת לקרבי. על כמה שאני מאמין, שאם זה קרה לו, זה לא
יכול לקרות לי עוד פעם.
אנחנו מתיישבים מתחת לעץ לבן ויפהפה. הוא נשען על העץ, ואני
לצידו. "אתה יודע" אני אומר בעצב. "אימא תבוא להעיר אותי עוד
מעט. אני לא רוצה לעזוב אותך". אני מביט אל פניו הלבנות. הוא
משפיל פתאום את מבטו ומתחיל לתלוש את הדשא בעצבנות, כמו שהיה
עושה פעם. "גיא?" אני שואל ואז הוא מרים שוב את מבטו אלי. "מה
קרה?" הפעם אני אוחז בידו. "מה קרה?" קולי נהפך לנוקשה יותר.
"היא לא תבוא" הוא מניע את שפתיו כמעט בלי קול. "מה?" אני
שואל.הוא מניד בראשו. "אז תעשה שהיא תבוא!" אני אומר ולא מבין
למה הוא מתכוון. "אני לא יכול" הוא אומר לי. "אבל חשבתי שאמרת
ש..",
"אני לא יכול!"הוא קוטע אותי ומגביר את קולו .הוא זה שאוחז בי
הפעם. "אני לא יכול" הוא חוזר על עצמו בשקט והדמעות זולגות שוב
מעיניו, "כי אתה כבר מת".
כשהוא אומר את המילים האחרונות אני מבין, שבמלחמות אין חוקים.
אני מבין שהשארתי המון עצב שם למטה, ושאני בכלל לא בטוח, שהגשם
יצליח לשטוף אותו. אני מחליט לשבת ולבכות. לא בגלל שככה אני
מרגיש, אלא בגלל שכאן, הדמעות לא יוצרות את העצב שיש בעולם,
הדמעות הן אלה ששוטפות אותו.