עצב,
עצב עמוק, יושב בגרון
יושב שם כמו גוש
לפעמים הוא מתפרץ
והדמעות זולגות
לפעמים הוא תקוע
והלב בוכה.

הגעגוע, געגוע שלא ניתן להסביר במילים
הכאב, כאב אכזר שדוקר בך ולא מפסיק
הזמן, זמן הוא שקר מר להיתלות בו
והימים? הם עוברים אבל הזמן לא מרפא..

בשאר ימי השנה, הגעגוע, הכאב, הזמן, הימים חולפים להם..
היום, זה היום הכי הקשה
היום, זה היום שהכי מזכיר
היום, זה היום שאני הכי בוכה
היום, זה היום בו אני עומדת בשבילך
היום, זה יום הזיכרון שלך.

הדמעות זולגות בלי להפסיק
ושהן נגמרות,
הלב ממשיך, בוכה, עצוב.

הראש כבר כואב, כבר מסתובב
סחרחורת שכזו
ואין דבר שיכול לגרום לי להרגיש טוב עכשיו
רק אתה, שתשוב..
פנטזיה שלא ניתנת להגשמה.

אז אני הולכת לישון ומנסה לחלום
עליך
לפחות שתבוא לבקר אותי
שאני לא אשכח
ואתה בא
לפעמים יותר, לפעמים פחות, לפעמים בכלל לא

הלילה,
לא באת
היום,
אני בוכה

חושבת איך לנקום.

מי ייתן וניקום דמך!