דנה יושבת מאחור. ספונה בכיסא שלה. הוא מביט במראה ורואה אותה
מחייכת אליו. יודעת שהוא בוחן אותה. "חגורה?" הוא שואל. היא
מניפה את נמרוד, מרופט ומלוכלך מרוב חיבוקים ונישוקים, ושואלת
"נכון שהוא כבר גדול?". הוא מהנהן לאישור והמפתח בידיו מתקרב
למתג ההתנעה. יש איזה זמזום מטריד באוטו. הוא מחפש את מקורו.
כשהוא מרים את ראשו כיסא הילדים מאחוריו ריק.

זקן עגום פנים, בעל עיניים לבנות ובולטות וחליפת מנהלים מקומטת
ומלוכלכת מסמן לו לעלות על ריקשה, המחיר הוא מספר פרוטות, מטבע
יחיד. הוא מתפתה ויושב לפנים. "ממתי יש ריקשות בעיר שלנו?" הוא
שואל. הזקן יושב מאחור ומדווש. פתאום הריקשה נוטשת את השדרה
המרכזית ופונה לרחוב צדדי. הוא מנסה להתרומם ולהגיד לזקן שזו
טעות, זו לא הדרך, אבל מגלה שהוא קשור ורתום לכיסא. הזקן נוהג
בפראות, חולפים ברחוב צר טחוב ואפל בינות סדינים לבנים שתלויים
על חבל גמיש. הסדינים עוטפים אותו לרגע ואז נמשכים ונופלים.
אישה יוצאת למרפסת ושופכת דלי מים והם כמובן ניתזים ופוגעים
בו, מרטיבים אותו והוא אינו יכול לעשות דבר, אפילו לא לנגב את
המשקפיים.
פונים לרחוב צדדי ועשרות חתולים עומדים בעיגול סביב לטרף
כלשהו. הם מתעלמים מהריקשה שמתקרבת במהירות ומאיימת לדורסם.
הוא זועק בפחד  ובשנייה האחרונה הזקן סוטה וחולף על פני
החתולים שנוהמים בזעף, זזים לרגע והמעגל שוב נסגר. פונים ימינה
בחריקת צמיגים. רחוב נוסף, ראשי. הריקשה נעצרת פתאום בפקק של
ריקשות אחרות. לא זזים. הזקן יורד, ממלמל משהו לא ברור והולך.
הוא נשאר לבד ומתחיל להיאבק ברתמות. מצליח להשתחרר. כשהוא עובר
ליד הריקשות האחרות הוא מגלה שהן ריקות. כל הנוסעים האחרים
עזבו. מתקדם לראש הפקק לברר מה חוסם את התנועה ומגלה קבצן יושב
ליד גופת סוס מרקיבה. הקבצן ממלמל "מהר! מהר! יקרה אסון!"
ומייבב, מושיט את ידו לנדבה. הוא נמלט משם, צועד במהירות ברחוב
לא מוכר על אבנים לבנות קטנות המכאיבות לרגליו.
הרחוב הולך וצר, עוד רגע אפילו יהיה צר מידי למעבר אדם. אולי
ילד קטן יצליח להידחק בו. פתאום הרחוב נפתח לתוך חצר. אישה
שמנה ויפה יושבת שם, גיגית מים גדולה לפניה והיא מכבסת. חזה
ענק. חזיית תחרה מתוחה שלא מכסה דבר. היא מחייכת אליו. מבטה
מזמין ומפתה. היא מדברת אליו בשפה לא מובנת ותנועות ידיה
מזמינות. הוא מבחין ביציאה צדדית לרחוב אחר, נוטל אבן גדולה
מהשביל וזורק אותה על האישה, נמלט דרך היציאה הצדדית. הוא שומע
צעקות אישה וקולות גבר נרגזים. הוא רץ ברחוב וקולות ריצה
אחריו. הרחוב עובר מתחת לחומה, מחשיך לרגע, ושוב השמים נגלים
ושוב חלל חשוך וקריר ושוב שמיים ומאחוריו כבר מספר גברים רצים
וצועקים והוא מחפש מקום להסתתר בו אבל כל שערי הברזל שפגש
סגורים.
הוא מגלה שער פתוח ומדרגות לולייניות היורדות לחצר ומתחבא שם.
ממשיך לרדת במדרגות לתוך גינה קטנה ומסתתר בינות ענפי שיח
עבותים, מתחת לחלון. קולות הריצה ממשיכים עד שנעלמים. הוא
מקשיב לפעימות ליבו ואז הוא שם לב לנגינת פסנתר שבוקעת מהחלון
מעליו. יצירה שהוא אינו מכיר, אבל המוזיקה יפה והוא נשאר בין
השיחים, מקשיב. יודע שכבר מאוחר והוא חייב ללכת משם, להגיע
לדנה לפני שירד החושך, אבל צלילי הפסנתר מהפנטים אותו.

הוא אוסף את עצמו וממשיך לצעוד. הכביש נגמר. הוא מגיע לשפת
הנהר ועומד ברחבת אבן לא גדולה,  מביט בזרם העכור. המים שחורים
ומאיימים.  סירת משוטים קטנה וישנה קשורה אל עמוד עץ קטן . הוא
מתיר את החבל, נוטל את המשוטים וחותר עם הזרם. הוא חותר וחותר
עד שכאב חד ומשתק תוקף את שריריו. אסור לו להפסיק אבל הוא אינו
יכול להחזיק מעמד. הוא מפסיק לחתור ונותן לזרם לסחוף אותו,
מנווט את הסירה לגדה השנייה. "זה לא יתכן," הוא אומר לעצמו.
"הגן של דנה לא ליד הנהר." במורד הזרם הוא מבחין במערבולת ענק
בולעת ספינת נהר גדולה. קפטן הספינה עומד מיואש על הסיפון בעוד
המים סוחפים את האוניה פנימה. תמנון ירוק אימתני, גדול בהרבה
מהספינה, מביט בהם מתוך המערבולת, זרועותיו העצומות נעות
באיטיות, מחככות ידיים בשביעות רצון. המים זורמים ברעש נורא
ונתזים עולים וקוצפים. עליו לרדת פה. משמאל הוא רואה איש מנופף
לו מעל מזח עץ רקוב וכאשר הוא מתקרב הוא מזהה אותו אך אינו
יודע את שמו. אב של ילד מהגן של דנה. איש גבוה וחייכן בעל שיער
בלונדי גולש. שונה במראהו מהאבות האחרים. האיש עוזר לו לקשור
ולצאת מהסירה. "איך מגיעים?"  הוא שואל אותו אבל האיש כבר נכנס
אל תוך הסירה ומתרחק, מנופף לו בידו, מחייך. "תיזהר מהמערבולת"
הוא צועק, ללא קול.
הוא צועד על הגדה, מחפש דרך למעלה, אל הרחוב העליון, שם ודאי
נמצא הגן. הוא מבחין בגרם מדרגות בינות הבתים הצפופים, הנשענים
זה על זה. בתחושת הקלה הוא מתחיל לטפס בהן, המון מדרגות,
כניסות מתוך בתים, גינות מלאות קוצים יבשים. הוא מטפס במרץ,
נשימתו שורקת. בעיקול פתאומי הוא נתקל בטור של אנשים שעולה
לאיטו. רחוק למעלה הוא רואה את סיבת העיכוב.  ישיש לבן שיער
מדדה על מקל.  נע באיטיות ומחזיק לצידו בשרשרת כלב ענק, לבן,
גדול כמעט כמו סוס. "נו. מהר" הוא כועס אבל הטור מתקדם לאיטו
ואין אפשרות לעקוף. הוא מרגיש את הייאוש שאוחז בבטנו. הילדה
תבכה וזו אשמתו. הוא דוחק באיש שלפניו. "נו כבר! יש לי ילדה
לאסוף! זוזו כבר!" אבל הטור מטפס לאט וסופן של המדרגות לא נראה
כלל. מאחוריו מתווספים עוד אנשים ודוחקים אותו. "לא לדחוף!"
הוא מתרגז ומנסה לראות מי מאחוריו אבל באור העמום הפרצופים
נראים שחורים ואפלים.
"הוא לא יגיע גם היום" אומר קול מאחוריו. "מחר ננסה שוב" משיב
קול נשי.

הוא מנסה לתפוס את התמונה אך היא נמוגה. מגשש בעיניים עצומות.
האור מבחוץ חזק מידי.  עין אחת מספיקה כדי להפעיל את הקומקום.
יושב בכיסא היחיד במטבח. מניח את ראשו על שולחן הפורמייקה
ודופק אותו שוב ושוב ושוב.