האם החול יזכור את הגלים? ואם כן, האם לא עדיף שלא יזכור?
האם לא עדיף שהחול ייקח רגע ויחשוב על הכאב שהזיכרון מותיר
בו?
שכול. מילה מוכרת, מילה מתביישת, מילה שאף מילה אחרת לא תוכל
להחליפה.
אולי אם היית חוזר אלינו, המילה לא הייתה מצטיירת כנוראית כל
כך.
עזבת אותנו אחרי 21 שנים.
היום אני גדולה אפילו ממך, אחי הבכור.
לא הספקת לומר לי כמה מילים, לא הספקת לעשות דברים.
לא הספקת לראות אותנו.
הפסדת חתונות, בריתות, ימי הולדת.
עד כמה הדברים היו שונים אם היום הנוראי ההוא לא היה קורה
ולמה גם כשהזמן עובר הכאב לא מתחלף בשמחה?
אחי הבכור, אתה לעולם לא תגדל, לעולם לא תצחק שוב, לעולם לא
תבכה, לעולם לא תעמוד דום למשמע הצפירה.
בכל שנה בטקס יום הזיכרון אומרים שכל עם ישראל מזדהה איתנו.
ואני שואלת... למה?
החברות מחבקות בסיום הטקס והרגש שמציף אותי בכל שנה הוא קנאה.
ההזדהות היא לא הכאב שאני חשה, היא לא מחליפה את הבכי בלילה,
היא לא מחליפה את המחשבות עליך בכל לילה.
הלוואי והיית חוזר.
הלוואי והיית מחבק.
הלוואי ואתה היית מגיע אלי במקום שאני בסוף אגיע אלייך.

תנצב"ה