מוקף ערימות גבוהות של ימים.
כלום, וכבר הן מאיימות לקרוס,
להעלות אבק ששקע בחוסר רצון.
למחוץ ברכות חדה של ספר פתוח שנפל על כף הרגל,
שבע עשרה שנים, כמעט שמונה עשרה.
את ריחו המתוק של העובש,
שעולה ישר לראש,
את מכירה?
את הדעיכה העקשנית שלא מרפה ממעמדה?
אם כן, אמרי לי. עזרי.
מנין העורמה שתחזיק אותי חי?
אני נאחז בהתמדה,
בהתמדה,
מכלה בניסיונות שווא
להימנע מלחזור על שאני,
להימנע מלחשוב על טעויות
שמהגדרתן אי אפשר לתקן.
להכחיש ייחסיות מתבקשת,
לכפר בסבל סתם שמייגע,
מתרץ למה כאן לא ושם כן.
ואני הופך ובוחן, על ריצפה רועדת וחורקת,
בעיניים ערומות של שקיעה,
ומתבושש לא לפעול
ועוד יותר לא לחדול,
אבל עוד דקה, עוד שניה, רק רגע.

אפריל 2009.