"הוא היה..." הם פותחים במוטיב הידוע ומזילים דימעה. בתיזמון
מושלם מוזיקה עצובה נכנסת ברקע.
רגע של שתיקה מתסכלת ושוב "הוא היה..."

כל כך הרבה שמות בצידי הדרך, גם באנדרטאות. זיכרון חקוק על
אבן...

הם קבורים בהר הרצל.
שורשיו של פרח נאחזים חזק בשרידי העצמות שהונחו אי שם באדמה,
כמו מפחדים שגם הם יקטפו בתרם עת.
אך הוא לא ינבול, דמעותיה של אמא שכולה ישקו אותו לעד.

כל המשפחה אומרת שהוא היה.
הוא היה מדהים וחכם, חברותי וחם, אוהב, פשוט ילד שובה לב.
ומי לא אהב אותו? ומי לא רצתה בקרבתו?
הוא היה מצחיק ושנון עם חיוך מתוק, נער נאה עד מאד ואינטלגנט
עוד יותר.
וכל כך הרבה סיפורים וסרטים וכולם שם כל כך נהדרים. לכל אחד
אישויות שונה, אך לכולם אותו סיפור חוזר, הוא הקריב את עצמו
והסתער.

אני רואה את השמות החקוקים מתחלפים לי לנגד העיינים, בשם אחד
בלבד.
ובסרטים  הפנים של החלל שזר לי, הופכים לכל כך מוכרים פתאום.
אני מקשיבה לסיפור ולא מבינה, איך זה שהם מספרים את מי שאתה?
והעבר שלהם הוא העתיד שלך.

אני לא רוצה להזיל דמעה ולפתוח בשורה "הוא היה.."