זה היה נראה כחורף השחון ביותר שנראה בארץ מזה שנים.
סוף דצמבר והארץ שקטה ממטר.  האדמה - רגבים רגבים רקמה סביבה.

ציפורים נודדות שינו מועד הגעתן .הקדימו זמנן והציפו את העמק.

מרבדי רקפות וכלניות פרחו בשדות כחודשיים לפני זמנן המקורי.
בחורף הזה משהו בטבע השתבש.
כאילו היקום בא וקורא תיגר על הכל .
כאילו מישהו טורף את הקלפים ומשחק ככה בדברים הכי חזקים
ובטוחים ...

גם בי היקום החל לשחק.
הבדידות עטפה אותי .
בחורף היבש ממטר  הזה.
סוף דצמבר ואני לבד. כל כך לבד. זה הכי לבד שהגעתי אליו אי
פעם. או לפחות כך זה מרגיש לי.

הבדידות בחורף הזה ניצבה בחיי
במהותה העירומה.
ברשעותה.
בניסיון הבלתי נלאה הזה להפיגה ללא הצלחה. ללא יכולת המלטות
מעצמך.

וניסיתי
וטעמתי
וזללתי
וריגשתי את עצמי
וראיתי סרטים (הודיים וסיניים ורומניים ומה לא...)  
והלכתי איתו בגשם בשלוליות
וזרמתי עם הכל כמו ילדה גדולה
ועבדתי
ובזבזתי
וטסתי וחזרתי
ולא פחדתי ליפול
ונפגעתי ממנו אז
ועפתי על החיים האלה
כאילו הם פרוסה מרוחה שוקולד
ליקקתי  הכל
בטוחה שהפעם לא אפול
לבור הזה של הלבד עם עצמי
ושמישהו כבר יאהב אותי .

והעפתי את עצמי לכוכבים
וכעת,
חזרתי.
חבולה.
פצועה בלב.
במעמקים .