"כמה כפיות סוכר אתה אוהב בנס-קפה שלך?" היא שואלת במתיקות
האופיינית, שבאה רק בשעה שאחרי, כשעוד שנינו לא מודעים לעולם
שיבוא מחר, לעולם שצריך להתעורר אליו.
"שלוש," אני עונה ומחייך, יודע שתיכף תבוא החקירה.
"שלוש?" היא שואלת, כמעט מופתעת, למרות ששנינו כבר מכירים את
התשובה ואת הויכוח, ובכל זאת לא מתעייפים. "אבל קפה אמור להיות
מר. מה הטעם להוסיף לזה כל כך הרבה סוכר אם בכל זאת הוא אף פעם
לא יגיע להיות מתוק מאוד?" היא מאשימה. כבר אמצע הלילה, ואור
הירח גבוה בשמיים ומאיר לה חצי מהפנים, מה שמשווה לה מראה
אלוהי משהו. על טבעי. היא כבר עברה לתנוחה אחרת, נשענת על
המרפק במיטה כדי להחזיק את פלג הגוף העליון שלה, ולהסתכל עליי
מלמעלה טוב יותר.
אני עדיין בתנוחת רביצה-על-הגב, עם כפות הידיים בתור כרית. היא
רואה שאני מהורהר, אבל נותנת לי כמה רגעים כדי להשליט סדר וכדי
למצוא תשובה מתחכמת, כמו תמיד.
"אבל המתוק הוא הדבר שבשבילו שווה לחיות את כל המר הזה, את לא
חושבת?" אני לא מחכה לתשובה. "צריך שילוב של השניים. וחוץ מזה,
כדי להגיע למידת המתוק הרצויה, צריך להוסיף הרבה מתוק בכל
המר." אני מחייך, והיא מחזירה חיוך קטן. באופק, מאחוריה, כבר
רואים את הניצנים הראשונים של הזריחה, ושנינו נאנחים.
כאן מגיע השלב ששנינו שואלים את עצמנו, בלי קול, איך הגענו
למצב הזה. כשנפגשנו, הכל היה פשוט כל כך, כאילו הדבר הטבעי
ביותר לעשות הוא רק להחזיק ידיים, להתנשק ולהצהיר בקול מתקתק
"אני אוהבת אותך". אבל אפילו את הדברים הבסיסיים האלה הנסיבות
מנעו מאיתנו לעשות.
בבקרים שאחרי, כששנינו כבר לא במיטה וצריכים להמשיך להתמודד עם
העולם, הקפה תמיד הכי מר.
אף פעם לא אמרתי לה משהו, כי זה נראה לי משום-מה הקרבה עצמית,
כאילו אני נותן לה איזה פיסה קטנה ממני, והיא גם אף פעם לא
שאלה, אבל שנינו ידענו מה המר הזה מסמל.
היא שוב מחייכת. היא נשארת באותה תנוחה מתנשאת ועוצמת עיניים,
אולי נזכרת במשהו מחוץ למיטה הזאת. שאריות הצחוק עדיין בפניה
גם כשהן חוזרות להבעה המעוננת-חלקית הרגילה שלהן, הלחוצה,
היום-יומית. של הכל ביזנס. העיניים עדיין עצומות. למרות ההבעה
התמידית שלה, כשהיא מחייכת, כל אדם זר יכול מיד לראות את
האישיות שלה נפרשת על פניה: היא אישיות שמחה, האפי-גו-לאקי,
ספונטנית ואפילו פזיזה לעתים. העיניים השדוניות שלה, המסתוריות
שלה, הירוקות-חומות שלה, שאת ההבעה שלהן אף פעם לא הצלחתי
להביא למילים, תמיד מחביאות בתוכן מזימה יומית. תמיד נוצצות -
כל פעם שאני רואה אותה בצבע אחר - כאילו הצבע משתנה לפי
המזימה.
הלילה הניצוץ היה אדמדם-חום. שילוב די מוזר עם הירוק-חום הרגיל
שלה. אם הייתי יכול, הייתי מסתכל עליה כל היום, עשרים וארבע
שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ורק מנסה להבין מה היא, ממה היא
בנויה, משהו שעדיין לא מבטיח לי שאצליח. לא משנה כמה זמן אסתכל
או כמה דברים אדע עליה - זה אף פעם לא יכסה את הסקרנות שעולה
בי למראיה. אולי זה היופי שבה - המסתוריות. אישיות מורכבת ומצד
שני פשוטה, אך כל כך קשה להבנה.
היא עדיין לא עונה, אבל אני לא מודאג, כי אני יודע שהיא מפרשת
את זה בדרכים שלה, בין אם נכונות או לא נכונות, והיא לא רוצה
להשמיע את פירושיה מפחד לשמוע את פירושיי שלי לאותו משפט.
היא מדביקה לי נשיקה קטנה, של פרידה, וקמה מהמיטה במהירות
ומתחילה להתלבש, ההבעה שלה כבר לחלוטין ביזנס, ושום צחוק לא
נשאר בה. אני מסתכל על הגוף היפה שלה ושואל את עצמי איפה ממוקם
הלב, אם יש בכלל. אני שואל את עצמי אם הלב שלי נמצא לידו -
במקום שהיה רוצה להיות - או שהלב שלה דחף אותו הצידה, למקום
נידח בגופה, כדי להדחיק אותו למקום בו לא יצטרך להתמודד איתו
בכלל. בהתחלה, כשעוד הלילות היו איכשהו תמימים, וכשחשבנו שהכול
יותר פשוט, הייתי - כמה דקות אחרי - שם את הראש שלי על החזה
שלה ומקשיב לקצב פעימותיו ההולך ונחלש. זה היה מנחם אותי לדעת
שהוא היה חזק לפני כמה דקות, כשהייתה בפעולה, אולי אפילו
נרגשת. אבל זה היה כמו קול מלאכי שאומר לי להמשיך לנשום. עם כל
פעימה הייתי נושם נשימה קצרה, ומיד נאנח בהקלה, מחכה לפעימה
הבאה. פעימות הלב שלה הזכירו לי פעם אחר פעם כמה היא פה,
לבינתיים, והשכיחו ממני לאותם רגעים ספורים כמה הוא, הלב שלה,
לא שלי בכלל. כשכבר ההרגל נהיה ותיק, הפסקתי להקשיב לו. אולי
בגלל שהבנתי שהלב הזה אף פעם לא יהיה שלי, לא משנה כמה פעמים
עוד אקשיב לו. אז למדתי לנשום לבד.
היא גומרת להתלבש ומסתכלת עליי בהבעה-לא הבעה, הבעה חסרת
הגדרה, כאילו יש לה משהו להגיד. אני מסתכל עליה, ואומר לה בלב
את מה שהיא לא רוצה לשמוע.
כשהיא הולכת, זה כואב. אבל זה כואב רק בתיאוריה, מכיוון שהלב,
שנמצא כרגע אצלה, כבר למד להדחיק את הרגשת הכאב עד לכדי
אין-רגש. ואני מכין את הקפה המר-מדי שלי, עם שלוש כפיות הסוכר,
ורוצה לבכות.

"את לא הולכת לשאול אותי כמה כפיות סוכר אני אוהב בנס-קפה
שלי?" אני שואל, מחויך מעט, אבל משום מה לא מסתכל עליה. היא
שותקת לשנייה, והנשימות הקצובות שלה הן הדבר היחיד שאני שומע
למשך שניות אחדות. כל מה שהיא אומרת זה "לא" אחד ויחיד, אבל
גוון הקול שלה גורם לי להפנות את הראש אליה, ומיד להתחרט על
כך. ההבעה שלה מעונה, כאילו בתוך הראש שלה המחשבות שלה נלחמות
זו עם זו קרב דמים. והרצון העז לעטוף אותה ולשאוב ממנה את הצער
הפתאומי, נבלם על ידי ב"בום" גדול בתוך הראש שלי. המיטה פתאום
גדולה מדי, כי אני רוצה להיות כמה שיותר קרוב אליה. את פניה
מעטר אור הירח, אבל הוא נראה לי חלש פתאום, חסר קסם. משהו לא
בסדר. הניצוץ בעיניים שלה, הפעם שקוף, אומר לי את זה. אנחנו
שותקים לזמן שנראה כמו נצח, ואז היא קמה. אפילו עוד לא הואר
בחוץ, ניצנים ראשונים של זריחה, אבל היא כבר מחוץ למיטה,
ומתחילה להתלבש. אני מסתכל על הגוף היפה שלה, אבל לא מצליח
לדמיין את הלב בשום מקום. כשהיא מסיימת להתלבש היא מביטה בי.
הניצוץ השקוף של היום בעיניה זורם על לחייה, ואומר את מה שהיא
לא תגיד במילים.
המילים היחידות שאמרה לפני שעזבה היו, "אתה אף פעם לא שאלת
אותי כמה כפיות סוכר אני אוהבת בנס קפה שלי, אז אף פעם לא
אמרתי לך - אני שותה קפה שחור. אני בכלל לא אוהבת סוכר."