אני שוכבת על המיטה שלי, יש לי הרגשה מוזרה שכזו, כאילו ויש פה
עוד מישהו איתי.
אני מנסה להביט, מחפשת אותו, מנסה לחדור במבטי מבעד לרהיטים
אולי שם הוא מתחבא,
נזכרת במשהו שההיא עם הטורבן אמרה לי פעם, תסתכלי מהזווית של
העין, שם בפינה ואז תראי.
אני מנסה אז שוב, מהזוית של העין, מסתכלת אפילו במראה אולי הוא
מאחוריי, ולא מצליחה.
נשכבת שוב על המיטה, אוספת את עצמי ומתפזרת על הסדין,
מתמתחת בחוט ארוך, נשברת לאלפי חתיכות, מתאחה ומתאדה שוב
לחיים.

חלמתי עליך שוב הלילה, החלום השתנה מעט מפעם, תפאורה ימית, על
קו החוף, נכנסת בדרך לא דרך לחדרי. התלתלים שלך התקצרו והפכו
לשיער שחור קצוץ, כמעט תספורת צבאית והשנים לא עשו לך טוב.

תפסת אותי בפרקי הידיים, הצמדת אותי למזרון ונאבקתי בך, נלחמתי
על נשמתי, ציפורניי השאירו את חותמתם על פניך והשתוללתי מתחתך
בניסיון להיחלץ, כמו שלא השכלתי לעשות בפעם ההיא, כשזה באמת
קרה.

אני ניצחתי אותך, פעם אחר פעם, אני אנצח אותך תמיד, כי אתה כבר
לא פה, אתה הד של זיכרון מרוחק שאני לא מצליחה למחוק.

למה בחרת בי? מה הבדיל אותי מהשאר?

ומתי אצליח להתנער ממך, מריח הגוף שלך שעדיין שולח אותי להקיא
את נשמתי, משמץ ריח הסבון שאני לא יכולה עכשיו לסבול שנותר
מהול בזיעה שלך, האם התקלחת לפני שאנסת אותי?
האם עשית את זה בשבילי? במעין מחשבה מטורפת וחסרת הגיון שאם
תתקלח תהיה יותר נסבל עבורי?
האם תכננת את זה?

אני לא רוצה לחלום עליך שוב.
אני רוצה שתמות במחשבתי כפי שאתה במציאות.
אני עוד פה!

אתה לא תצליח לכפות את עצמך יותר אלי.