הוא היה כל כך מכווץ. ילד קטן במיטה של גדולים. הסדינים הלבנים
נראו לרגע כרוחות רפאים מאיימות על גופו ולכן, מיהרתי להפשיל
אותם ולכסות אותו עד מותניו בלבד. הוא התעורר מהתנועות והתאמץ
לחייך אלי, כמו שרק הוא יודע.
כמה כוח היה לחיוך של דויד. אולי גופו הקט מתקשה לעמוד בייסורי
ניסיונות הריפוי, אבל שפתיו מצליחות להתעלות מעל כל אלה ולשגר
חיוך רחב המזקק אלפי מולקולות של שמחה.
"המחלה", כפי שקוראים לה במשפחתו, תקפה אותו זו הפעם השלישית
והפעם-בעוצמה חזקה מהרגיל.
הרופאים לא הותירו מקום לספק: אין סיכוי. אך דויד, אינו עוסק
בחישוב של הקץ. ילד בן 6 גם אינו יכול לעשות זאת.
ילד בן 6 יכול להתעוות לאחר טיפולי הקרנות מייסרים, להביט אל
המראה ולראות את קרחתו הבוהקת, להקיא כמעט עד אובדן נשמתו...
ולחייך.
כמו דובון איכפת לי, הוא מקרין קרן אור ענקית שהצליחה להאיר את
כל בניין בית החולים באורה.
הוא מביט בי בעיניו הבהירות ומושיט לי את ידו.
אני מתאמצת להחזיק את דמעותיי בשקיקן ונלחמת בחירוף להשארת
הסטאטוס קוו.
מה אשאל? מה שלומך? איך אתה מרגיש? אכלת היום? רוצה ללכת
לשחק?
כל השאלות הטריוויאליות האלו מקבלות משמעות שונה בסיטואציה
שנוצרה. ולכן, אני רק אוחזת בידו ומחייכת חיוך אוהב.

במקום אחר, בעולם אחר, החיוך שלנו מדבר: הוא שואל "מה שלומך"?
ועונה: "מצוין, את יודעת שהיום זו הפעם הראשונה שהצלחתי לנסוע
על אופניים בלי גלגלי עזר? אולי מחר נצא לרכב על גדות הנחל
ואחר כך נדוג דגים ונביא אותם הביתה לבשל מהם  ארוחת  הערב?"
אנו  צועדים בשביל הצר, כמו עמי ותמי. פרורי הלחם מנתבים אותנו
אל הבית המתוק והחם.
שם, היכן שהארובה מעשנת, אין לנו יכולת לראות מעבר להררי
כופתאות המרמלדה וציפורני שברי האגוזים המכוסים קרם נוגט
ענוג.
אולי בשבריר שניה, בהתלהמות תנור האופים, יכול הבית להשרף על
יושביו ולהמיס את כל התום שבו.
אבל שנינו מצאנו את הדרך להשקיטו, שהלא את הדג שהבאנו הוא אינו
יכול לעכל ולכן-זעמו לא אלינו, לא עלינו.
בצורות שניצור ממרציפן הטהור, בבקיעים שנבקע בקיר הסוכר המומס,
בעיצוב שנעצב מריבועי שוקולד ממולאים בקרם דובדבנים, ניצור לנו
בית מוגן. נעזר בכל הכלים שנמצא במרפסת הדובשניות המסוכרות
בכדי לבנות אותו ונתגבר על כל מכשולי הדרך המאיימים. ניצור יש
מאין.
בהבזק של רגע כבו כל האורות בבקתה ורוח רועמת שורקת בקצב אחיד,
בקו אחיד.
קו אחיד המעורר אותנו מחלום מתוק...

רופאים החלו שועטים לעברינו, אחיות עם עגלת החייאה, מפרידים
בין ידי האוחזת לידך הנחלשת, הנוטשת.
התמונות רצות בקצב מהר מידי מול עיני ואני פוחדת כי אתה לא
מצליח להבין מה קורה. אתה פוחד מכל מה שאתה רואה.
אני מנסה להתקרב, אך ערב רב של פרופסיות עם חלוקים לבנים לא
מאפשר לי.
אני מתחננת אליך שתפתח את תדר החיוך שלנו בכדי שנוכל לברוח אל
הבית המתוק.
"אין קליטה" מהבהב הכפתור האדום. "אין קליטה".
את הלמות הלב שלי כבר איני שומעת, הדם כבר מזמן עזב את גופי
ומחכה ללכת עמך לאן שאתה הולך.
כל הכעס, הרוע, המרמור, האפלה, השקט, התפילה, הטיפול, הבלבול,
חוסר הוודאות, המראות שנראו, המראות שלא נראו. כל אלו יוצרים:
ש א ג ה שאגה חזקה אימתנית,שאגה של אישה הזועקת על מר גורלו של
ילדה. שאגה של אב המבכה את ילדו. שאגה של אחים ואחיות אשר חשים
בתחושת שבר עמוקה מנשוא.
וקרן אור אחת נישאת אל על.

מכוסה תכריכים לבנים כדמותו של מלאך נראית. עיניך כבויות וגופך
קר הוא. ובתוך מעגל חוסר החיים הזה ראיתי בהוות פניך, בחלק
שאינו מכוסה, פס דק, לבן ומרצד, אולי אפילו-מרקד, מרקד על פניך
בשלוות מה. הקרן הזו, גילמה את הכל ההוויה שלך, את כל מה שיצרת
ורציתי להעביר: הטוב, הצחוק, היכולת להתגבר על מצבים קשים,
לספוג את ידע העולם, להתפלל תמיד.

סביבי אני שומעת קולות בכי, חלקו עוצמתי, חלקו חרישי, חלקו
מתאבל, חלקו אינו מעכל.
אני מתרוממת ומושיטה את ידי לדויד, ודויד מושיט אלי את הפס
שלו. שוב אנו מצויים בעולם חרישי בלי נוע, כשמסביב הקינה עוטפת
אותנו, אך בבקתה החמה שוב אנו יכולים לצחוק בלי די, גופנו
מתפקד ללא דופי ונשמותינו הלומות שמחה.

אני יודעת כי תכף תצטרך ללכת, לעבור למקום אחר, למקום האמיתי,
היכן שתוכל באמת להיות מאושר ברמ"ח איבריך ובשס"ה גידיך.
אני רוצה שתיקח אותי לשם, אך אתה אומר לי ברכות של ילד טהור
שיש עוד זמן. ובסוף - אנחנו נפגש!
אתה מסב מעלי את הקרן ומרעיף עלי: אושר, חום וצחוק. איני רואה
דבר מסנוורי המנעמים והתחושות, אך כשפוקחת את עיני - אתה לא
כאן.
גופך הטהור כבר עטוף בתכריכים ומוכן להיקבר. שיירת הלוויה
מקוננת כל הדרך, הברכות שנושא הרב מעצימות את בכי התמרורים
וזריקת הגופה אלי קבר מעלה את תחושות הפחד והרחמים.
כל אחד אוחז ביד חברו להתחזק. ואני מרגישה את נשמתך מסוככת
מלמעלה, כמו אומרת: אני כאן בנשמתי. אני כאן.

הקבר נותר יתום , אחרוני המניינים עזבו ואני עומדת מול מצבה.
מניחה עוד אבן, מזילה דמעה אחרונה.
יודעת שמה שצריך לקרות בחיים קורה. ואתה במקום טוב יותר עכשיו.
שקט.
אז אני נפרדת ממך בשלוות נפש, בכדי להיפגש שוב, כמו שהבטחת,
כשיגיע הזמן.