New Stage - Go To Main Page

צ'יקי טיטה
/
רשימות

מרגישה איך מצד אחד אני רוצה לשקוע בעצב
למלא את עצמי בדמעות ורחמים עצמיים, להפוך את הכאב למוחשי
ולשקוע בסיפורים ושירים- של אנשים אחרים, שכואבים כמוני.
ומצד שני זוכרת שפעם היה עולם. עולם שנהניתי להיות חלק ממנו
והודתי כל יום שיש לי את הזכות לחיות בו. איך זה ייתכן שאני
עדיין חיה באותו עולם?
נקרעת בין ללכת לפי הרגש, לשקוע עד שארגיש חסרת כל ובין
להתאמץ.
למי בכלל יש כוח להתאמץ עכשיו? למי יש כוח לחיות...




אני שומעת את ההורים של עמרי מדברים ליד המיטה שלך...
"אני כל כך מסוגלת להבין אותם," היא אומרת לו... "הוא היה כמו
ילד בשבילי. לחשוב שהיה קורה לעמרי דבר כזה... אני ממש מרגישה
שאיבדתי את הילד שלי...
תחשוב על זה רגע... הילד שלנו שגידלנו במשך שנים. תחשוב איך
היינו יכולים לאבד אותו ברגע. תחשוב כמה משפחות שכולות קיימות,
כמה עמרי אחרים נהרגו..."
באותו רגע, לא היה בי עצב. הייתה בי תחושת כעס עצומה! פעם
ראשונה שאני ה"פציפיסטית" הבנתי למה יש רוצחים.
איך אתם מעזים?! לבוא למיטה של אח שלי ולבכות על הבן שלכם
שהכל איתו בסדר?!?! מה דפוק אצלכם?
זה לא עמרי שקרה לו משהו! זה לא! וגם לא מדובר כאן בהרבה
משפחות אחרות שאיבדו ילדים... אתם לא רואים? זה האח שלי! וככל
שאני מריצה לעצמי את שורות השנאה האלו בראש, אני מתחילה
לבכות.
היא הבחינה בזה ובאה לנחם אותי וללטף אותי בעדינות על הראש.
היא בכלל לא הבינה מה קרה לי. לא בכיתי מעצב, בכיתי כי שנאתי
אותה! כי היא הוציאה מהפה שלה דברים שלא היה לה זכות לומר! לא
שם לפחות...
ושוב אני הופכת להיות מוקד הרחמים של העולים לרגל. איך מהשנאה
שלי אליה צמחה רחמנות?
העפתי ממני את היד שלה וקמתי משם. בת זונה. גורמת לי להתרחק
ממנו... עופי כבר!




אמא שלי קראה לי לצאת מהחדר. ראיתי בזווית העין את יוסי עומד
במפתן הדלת.
למה הוא בא לכאן?
לא היה לי כוח להיות נחמדה, או להיות שם בכלל. יצאתי כאילו לא
ראיתי אותו והתיישבתי על הספסל בחוץ. הוא בא אחרי והתיישב קרוב
אלי. הברכים שלנו נגעו זו בזו. אני הייתי מכופפת עם ראשי מטה
והוא הביט בי ישר.
בפעם הראשונה המחשבות שלי נותקו מבית החולים ונזכרתי בערב שעבר
עלי לילה לפני שהגעתי לכאן.
באיזה פרופורציות לקויות ראיתי את העולם.
" היי... רציתי לשאול מה שלומך אבל זה נראה לי מיותר לשאול
שאלה כזאת..."
שתקתי. "אני באמת לא יודע מה לומר. אני רק רוצה שתדעי שאני
איתך כל הזמן. וחושב עלייך."
אפילו לא הרמתי אליו את המבט. "ואוהב אותך" דממה. פתאום
הרגשתי.
בלי שליטה הגוף שלי זז. הוא נבהל שאמר משהו לא במקום ומייד חזר
לדיבורים. השתיקה- היא הרבה יותר קשה. לאנשים קשה לשתוק.
ודווקא בשתיקה יש משהו אמיתי.
עכשיו אני מדברת רק בשתיקות.
"אני לא יודע... רק ש... ענבל, מה שתצטרכי אני אעשה. הכל. לא
אכפת לי... מה שתצטרכי. מה שתרצי."
הרמתי את המבט אליו, והרגשתי איך הרוח שלי יוצאת מעצמי. איך
אני בעצם כבר לא שם ,אלא מביטה על עצמי מלמעלה ובוחנת אותי ואת
יוסי. הוא ראה שהרשיתי לעצמי להתקרב מעט, לקח את ההזדמנות הזו
בשתי ידיים וחיבק אותי.




לא בכיתי... גם לא קרוב לזה אפילו. אחרי הבכי שעבר עליי
כשהגעתי לבית החולים אני יודעת להבדיל בין בכי ובין הזלת
דמעות. דמעות זה לא משהו שיוצא מהלב, אלה מהעיניים. זה דבר לא
נשלט שקורה כל הזמן כשנמצאים במקום כזה או בסיטואציה כזאת.
אבל אנשים שלא חוו את זה חושבים שדמעות זה בכי.
הוא נלחץ או התרגש מזה שירדו לי דמעות, אז הוא חיבק אותי
והתחיל לנשק לי את הראש.
איזה מטומטמת הייתי כשהוא היה הדבר היחיד בראש שלי! אם הוא היה
מתנהג ככה לפני שלשה ימים הייתי האדם הכי מאושר בעולם. אומר לי
שהוא אוהב אותי, מחבק אותי.
אבל עכשיו, זה פשוט לא היה מתאים. הזדחלתי מתחת לזרועותיו
ונעמדתי לאט, מעט מסוחררת.
זה גרם לי לחשוב על משמעויות טיפה יותר ארוכות טווח. אני אחזור
לחיים הקודמים שלי? דברים כמו השיחה הזאת יחזרו להראות לי
חשובים?
אני אפילו לא יודעת מה נכון. לשלב את החיים הקודמים שלי בתוך
התמונה הזאת, או למחוק את הכל וליצור לעצמי חיים חדשים
מהיום...




מה זה בעצם "להשלים עם זה"? זה אומר שהיה משהו, שלא רציתי, ולא
הסכמתי לו, והוא עשה לי רע אבל היום אני נמצאת בנקודה כל כך
נמוכה שאני מוכנה לוותר ולקבל אותו.
אז להשלים עם דברים - זה טוב או לא?
לא רוצה להשלים עם זה... פשוט לא רוצה! אבל ככל שעובר הזמן אני
מרגישה שאין לי כל כך בחירה. כאילו לא שואלים אותי בכלל.
דופקים בי עם פטיש ענק מלמעלה וצועקים עלי לקבל את זה.
"ככה החיים שלך יהיו! ככה!"




אז הלכתי. השארתי את כולם שם והלכתי.
בלי לחשוב אם אני בורחת, אם אני מתחמקת מהאמת, אם אני לא יודעת
להתמודד, מדחיקה.
פשוט רע שם. ובכל צעד שאני עושה אני מרגישה איך החוסר שלך ממלא
אותי...
שרה לעצמי - "אני לא בוכה, רק מתגעגעת..."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/4/10 7:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צ'יקי טיטה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה