ביום שבו הודיעו לראשונה על סוף העולם, אף אחד לא התייחס לזה
ברצינות, בטח לא לידיעה קטנה בעמוד זניח בידיעות אחרונות וזו
בערך לשונה:

סוף העולם תוך פחות משנתיים
--------------------------------------
מדען מקולורדו טוען כי כוכב הלכת
נקטוראנוס יתנגש בקרוב בכדור הארץ.
לטענת ד"ר י.רוסטקול, נקטראנוס
מתמגנט לכדור הארץ בהדרגה.
תוך תשעה עשר חודשים  בדיוק הוא יגיע לגובה של מאה מטרים מעל
הכדור,
יישאר בפוזיציה הזו 70 שעות ואז 30 שניות אחרי שיישמע פיצוץ
עז
יתנגש בכדור הארץ וישמידו.

אפילו ב YNET זה לא התפרסם ואף בר דעת לא האמין לבשורה הטראגית
הזו,
אבל תוך מספר חודשים החלו להופיע סרטים כאלה של ה BBC ויותר
מדענים התיישרו עם הדעה הזו.
בהתחלה, הגופים הממלכתיים התנגדו לתיאוריה של ד"ר י' רוסטקול
אבל ככל שעבר הזמן התמונה הלכה ונחתמה והפכה קונצנזוס.

ככל שההודעה הייתה טראגית, בני האדם הדחיקו אותה בהתחלה. כמו
צו מילואים. צו הגיוס נחשב להודעה מעיקה שמועדה הוא בעוד שלושה
חודשים, תחושת הבאסה המתבקשת מודחקת וככל שהזמן  אל עבר יום
הגיוס קרב,  כך אתה מתרגל לרעיון- כל טכנולוגית הגיוס- נראית
פרימיטיבית וממסדית, אבל לדעתי היא ממש גאונית ואני משוכנע
שהיא פותחה על ידי מומחים לבריאות הנפש.

ארבעה חודשים מיום פרסום הידיעה הראשונית על סוף העולם, כבר
אפשר היה לראות בעין בלתי מזוינת את נקטראנוס הקרב אל עבר
הכדור ומחשיך אותו.

פיקוד העורף שלח לאזרחים "איגרת בדבר ההתנהגות המומלצת לקראת
סוף העולם"

הרעיון הכללי שם היה לשמור על קרבה בין בני משפחה, להשלים אחד
עם השני ועם עצמך, לקבל בהבנה את הבחירה האישית של כל אחד
ואחת- בין אם הוא מבקש יתר קרבה או להתבודד. מה שנכון לכל יום,
כנראה נכון גם לסוף העולם.
נפתחו קווי סיוע ובטלוויזיה הממלכתית שודרו תשדירי שירות לרגל
סוף העולם.

מעניין איך שהתנהגות האנשים השתנתה.
יכולת לראות לקוחות בשקם אלקטריק קונים לעצמם פלזמה 70 אינצ'
ומבקשים כמה שיותר מימון:
"תעשי לי 36 תשלומים, למה לא נראה לי תצליחו לגבות ככה את
כולם"

בשלב כלשהו הקמעונאים התנגדו לתשלומים רבים כי הם התבאסו מזה
שהצרכנים מנצלים את סוף העולם ובעצם בדרך זו מתחמקים
מתשלומים.
אפילו ארגון הסוחרים הפיץ הודעה רשמית בעניין דרך העיתונות
ותשדירי שירות,אבל אחר כך כולם תפסו את הראש - כי:
ווט דה פאק
מה זה חשוב בכלל.

חודש לפני שסוף העולם הגיע, אפשר היה לראות בכל שעות היממה את
נקטוראנוס מעיב על הכדור ומתמגנת, זו הייתה מעין תזכורת
שעוצמתה גברה ככל שהתקרבה שעת השין.

כל הניסיונות להסיט את הפגע ממסלולו או לשנות במשהו את זממו
עלו בתוהו.
כמובן שגם התפילות לא עזרו וגם כל כהני הדת באשר הם לא האמינו
לנס. התפלאתי שאף אחד לא טען שזה בגלל אי שמירת שבת או משהו
כזה.

נהייתה כזו אס"ק (אווירת סוף קורס) עולמית.
כל מני נאצים יצאו ממחבואם והתראיינו בטלוויזיה, פרצו בבכי
קורע לבבות מהבפנוכו של הנשמה שלהם והביעו חרטה עזה. אפילו
ניצולי השואה בכו איתם- השתחררו מכל החרא שרדף אותם כל החיים.
רוב הנאצים הסבירו שהכול נבע מרגש נחיתות ובלבול בזהות המינית
שלהם עצמם.

אחמדניגאד התחבק עם פרס בשידור חי והסביר שכל השנאה שלו
ליהודים בכלל לא מכוונת, הוא נטפל אליהם אקראית. הוא שלף את
הזרג שלו אל מול המצלמות וחשף בולבול מעוות קטן ומוזר.
מסתבר שכשהיה בכיתה ב' ילדים מהכיתה המקבילה דחפו לו נפץ
לתחתונים והכל התחרבש לו שמה.
במסגרת אווירת האס"ק, המצלמות בכלל לא נמנעו מלהתמקד באיברו
החשוף למרות שהשידור היה בשעת ערב מוקדמת.
פרס אפילו העביר עם היד שלו ביש חקרני על איברו של אחמדיניגאד
שהחל להזדקר נוכח תושבי אומות העולם, נשים, זקנות וטף.

מנהיגי כל העולם הגבירו את הקריאה להמשיך לשמור על שגרה כמו
שנהוג בהוספיס.

תמיד טענתי שזה הגיוני ומתבקש.
הרי אדם שעומד למות לא משנה את חייו באופן דרסטי,
לשון אחרת: אדם במנהגיו ממשיך, אבל למציאות של סוף העולם היה
כוח משלה.

זה החל בזלזול בסיסי כמו אי הקפדה על תלבושת מלאה בסניפי
מקדונלד, המשיך בהנחות בחנויות פיקסד פרייס, יכולתם לראות איזו
גב' לוקחת בשמים ב 600 שקלים בסופר פארם ואומרת לקופאית:
חסרים לי 300 שקלים, זה בסדר?
הקופאית הייתה מחייכת בסוג של השלמה וממשיכה לחשבון הבא.

ככל שנקפו הימים ונקטוראנוס צמצם את דרכו אל עבר הכדור, אפשר
היה לראות בעלי עסקים שנותנים סחורות בחינם, שחרור כמעט טוטאלי
של אסירים (למעט אנסים ואלימים) וארוחות חינם במסעדות,
בימים האחרונים אפילו הבנקים פזרו את הכסף ברחובות, חנויות
נשארו פתוחות לרווחה ואווירת הכול חופשי ובחינם הפכה מעיקה
משהו ויצרה אימפאקט של זלזול.
ניתוחים בוטלו ומערכת הבריאות נתנה שירות של מניעת כאבים
וכירורגיה בלבד.
בתי המשפט שבתו כמעט פרט להוצאת צווי מעצר למי שסיכן את
הציבור, רשויות המס הפסיקו לגבות כספים.

את הדקות האחרונות בחרתי לבלות בחומוס של רונן בשכונת בזל בתל
אביב.
חומוס מוקפד ביותר שהניקיון בו ניכר מכל אספקט. החל מהרחבה
שדרכה נכנסים לפתח החומוסיה, השולחנות, כלי האוכל וכמובן
החומוס.
ירון תמיד כיכב בכל הביקורות של כלבוטק.
שלא תטעו- זה לא פשוט עם החומוס. הוא מהווה תרבית לחיידקים
מטבע חומרי הגלם שבו ואופי הכנתו.
מספיק שכוסית (מהממת ומתוקה ככל שתהיה) תפליץ ליד החומוסיה וכל
העיסה תזדהם בקוליפורמים צואתיים ברמה שמעל למותר.
אבל אצל רונן? גורנישט! אפילו לא קולי אחד בודד. אולי קולי אחד
בודד שמת מבדידות...וגווית קולי אחד-מי סופר בכלל?
ההקפדה שאפיינה את החומוס של רונן, נמשכה עד הסוף,
רונן לא עשה הנחות למלצרים, לעצמו ואפילו לא ללקוחות.
הוא שמר על כל הכללים והגינונים הבסיסיים.

-"אפשר לשלם בכרטיסי אשראי?"
+"לא חבוב!, תשלום בקש בלבד.
-"אז תרשום לי?"
+"לא חבוב, מצטער, פעם הבאה"
-"ירון, זה סוף העולם" (פרץ בבכי האיש) "בחייאת רבאק"
+"די כבר, אתה לא רואה יש לי לחץ? תן לעבוד! מחלוטה לשולחן
ארבע עשרה"
צעק ירון בטון זועף-כאילו כלום.
הפיצוץ נשמע וסימן כי נותרו עוד כ 30 שניות לסוף העולם.
ירון נזף בלקוח שהאיץ בו:
"סבלנות, יש לי רק שתי ידיים, סבלנות! אני לא אמכור לך אם
תלחיץ אותי"
אמר בקולו המחוספס כאילו כלום לא השתנה,
נראה היה שסוף העולם לא הזיז לו בכלל. אבל בזווית העין ניכרה
דמעה שהחלה לזלוג ועוד לפני שהספיקה להיבלע בזווית פיו הכל
נגמ