חורף.
כל האדמה מכוסה בשלג. שלג שנדמה נצחי, שלג שמלבין את האוויר
ומעכיר את השמיים האפורים. הקור חודר אל העצמות, מטפס ועולה
מבעד למעיל, זוחל בין שכבות הבגדים ומניח את שפתיו הקפואות על
שדרתך. סביבך אין דבר, רק עוד דמויות מגושמות ועגומות, עטופות
במעילים ושמיכות ירוקים, כמו עצי זית מתנודדים ברוח. כולם
משרכים את דרכם קדימה, ואינך יכול לנחש דבר מפסלים ירוקים אלה
עם הרגליים או מהצעדים הרדודים שמותירות רגליהם בשלג. אתה יודע
דבר אחד, שהמקום ממנו באו כבר איננו, איננו קיים או שאיננו
שייך להם יותר. מוקף ברוחות הרפאים הצועדות אתה משקיף אל
האופק, שם מתנשאים מגדלי העתיד הדולקים, חלונות מוארים בצהוב
של מחלה על גבי קירות אפורים כמו המוות.
מתוך האין הנפשי צפה ועולה תחושה יחידה של עצב. עצב על המרד
הגדול שעל כולנו למרוד כדי להשתחרר מעול העתיד, עצב על השממה
הקפואה בה עלינו לשוטט עד שנאזור אומץ להיאבק בשלשלאות הפחד
ולהתיר אותן, שבה עלינו לבוסס עד שתקרה בדרכינו ההזדמנות
להשתנות, עצב על הערפל שבו כולנו נעים בעיוורון, מחכים לצל זר
שיגיח מהעתיד ובו נוכל סוף סוף להילחם, להיחלץ מהקטטוניה
הנפשית לתוך סופת אש של רגשות שתוציא אותנו אל האור, שתהרוג
משהו בקרבינו אבל תיתן לנו עולם חדש.

אינני יודע איך הגעתי אל המקום הזה. רגע אחד צעדתי בינות
לשלדים המרופדים של עברי, ובמשנהו כבר חלפתי במעברים הדינמיים
של המקום הזה, מרחף הרחק מעל העיר וממתין לגזר דין מוות. ידעתי
שמה שעשיתי היה הדבר הנכון לעשות, ושמעשיי יגזרו עלי כליה.
לרגע לא היה לי ספק, ועכשיו כשאני משוטט פה וממתין לסוף, אני
יודע שהייתי עושה את זה שוב. המוות מתוק הוא, ולנוכח אותן שנים
ארוכות של בהייה שחבריי החולפים מבעד לערפל אל עתידם, לא נותר
לי אלא לזנק על ההזדמנות, הכל או לא כלום, מוות או ניצחון. זהו
המחיר אותו נאלצים לשלם אלה שאינם מסוגלים להכריח את עצמם
לעמוד במבחן: המבחן בא אליהם, והבחירה קשה היא, קשה מנשוא.
בחירות הירואיות, תהילת עולם אגדית או חיים שקטים בשדות אחרית
הימים. רק לאחר שאדם חלף ועבר מבעד לראי הבגרות, יכול הוא
לזהות את מעשיו שלו כגחמות משעשעות. הנפות חרב מגואלת בדם מול
רוחות הרפאים שהיו ללא יותר מנפנופי זרועותיו של עולל
בעריסתו.
כך ישבתי לי, ממתין לבוא הדין, מניח למחשבות הפחדניות להתרוצץ
חופשי בראשי. איזו היא הדרך הראויה למות? האתן לאויב לקחת אותי
בשבי, לחכות למוות מהיר? האלחם בהם, ואתייסר בדם פצעיי עם בוא
השינה האחרונה? או שאולי אזנק מין המקום הזה, מטה-מטה אל עברי,
ואתרסק כהרף עין לאבק ורוד? עמוק בפנים עוד ייחלתי להתעורר
ולגלות שהכל חלום, אך לשווא - בחלום אין בנו את ההכרה העליונה
בנחיצות המוות. ומוחי אומר לי, "זהו אינו חלום, בין אם תרצה
בכך או לאו."

ואז התעוררתי. החדר היה שקט. אור שמש הצהריים הבליח מבעד לסדק
בין הווילון לחלון, והשמיכה הכבדה הייתה מושלכת סביבי כמו אם
מגוננת. בגדיי זרוקים על הרצפה, ומחוץ לדלת המהמה הטלוויזיה.
זה היה חלום, אחרי הכל. לו הייתה זו המציאות הייתי מאושר, אך
עצם היותה חלום הייתה נוראה - הופעתו של חלום בו מוחך מתעקש
לשכנע אותך שאתה ער הוא סממן מסוכן. זה סימן שאתה נמצא על הדרך
הלא נכונה זמן רב מדי, סימן שרוחך מתחילה להירקב מבפנים, שאתה
זקוק להסטה מיידית למסלול הנכון, פן תיהפך מאדם שחי לאדם שפשוט
קיים.