עברו כבר חמישה חודשים.
זה מרגיש הרבה אבל ביחס לכל הזמן שעוד צריך לעבור או שיעבור
בכל מקרה, חמישה חודשים זאת ממש טעימה.

המחשבות לא יוצאות מהראש; הפרצוף שלו, הצחוק שלו, ההליכה שלו.
הרצון לראות אותו פנים מול פנים רק מתגבר עם הזמן, זה הגיע
למצב שלנסות לראות אותו בפרצופים של אחרים, כל בנאדם שני ברחוב
נראה כמוהו גם אם הם ממש לא דומים, כל דמות בטלוויזיה מדברת
כמוהו, למרות שאני כבר מתחילה לשכוח את צליל הדיבור שלו.

פוחדת לשכוח את הפנים שלו, את הצחוק שלו.
יש לי תמונה שלו בפלא, תמונה של הפנים.
כל פעם שאני מציצה לפלאפון שלי התמונה מופיעה, היא לא עושה לי
טוב, זה מעלה הכל מחדש, אבל זה עדיף.
אני מפחדת לשכוח.

אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל מה יש לו לעשות?!
הזמן משכיח את הפרצוף, את החיבוק, את הצחוק, את החיוך.
ואם אני לא רוצה שזה יקרה?! אני לא רוצה לשכוח!
ואת הזמן אני לא יכולה לעצור ואחרי הכל, הזמן באמת עושה את
שלו... גם אם אין לו בדיוק מה לעשות... את הזכרון הוא
משכיח...

אבל אני לא רוצה לשכוח!