תמיד היו בלונים בסביבה.
תמיד הם היו שם, נשזרים בחייה כמו נחשים בריקוד הודי.
בלונים כחולים ביום התמיכה ברון ארד. בלונים שחורים בלוויה של
לורה. בלונים ירוקים בהפגנה על הריסת שמורת הטבע באוהיו.
בלונים זהובים וכסופים, כשבילי הציע נישואין, ואדומים, כשהיא
סירבה.
בלונים.
ביום ההולדת שלה, כשכולם שכחו לאחל לה מזל טוב, והטלפון בדירה
שתק במשך שבועיים שלמים, היא קנתה בסופר השכונתי חבילה שלמה של
בלונים בשלוש תשעים. המוכרת אמרה שזה אחד המבצעים הטובים,
הציעה לה לקנות עוד 4 חבילות ולקבל את השישי בחינם, אך היא
סרבה.
היא חזרה לדירה, הקירות עדיין צבועים באדום. היא צבעה אותם עם
בילי בהתקף של טירוף. אדום בוהק, לא פספסו נקודה. זוכרת איך
הציע לה אולי לצבוע את חדר השינה בצבע אחר, זוכרת את הזעם שעלה
בה, את ההתעקשות שכל הדירה תהיה אדומה, את הבהלה שלו, ואיך הם
שכבו על השולחן בסלון, כי המיטה הייתה מכוסה ניילונים.
הבלונים התנפחו כמעט מאליהם, היא הביטה בצבעים מרחפים בחלל
החדר וצחוק פרוע מילא את ליבה. מה היית אומר עכשיו בילי? מה
היית אומר אם היית רואה את כל הצבעים האלו? הבלונים ריחפו
לידה, היא נסתה לתפוס אותם אך הם חמקו והתגלגלו. החדר נמלא
בצבעים עזים, צבעים של תשוקה ושל מוות. היא המשיכה לנפח עוד
ועוד בלונים, והחבילה לא התרוקנה, היו שם כבר עשרות בלונים, הם
נערמו בפינות, קופצים לתקרה, הקירות האדומים מציצים מאחוריהם.

היא התישבה על הרצפה במרכז החדר, ממשיכה לנפח אותם, ממשיכה
להזין את הצבעים באוויר ריאותיה, כבר בקושי אפשר היה לזוז,
בלונים היו על הרצפה, על התקרה, מעליה ומצדדיה. בלונים על
השיער, על הלשון, על כפות הרגליים. החדר היה עמוס.
היא הפסיקה לנפח, ישבה בתווך, דוממת. קולות הציפו את מוחה
באלפי גוונים צבעוניים. היא פחדה לזוז. היא ישבה שם מספר שעות,
או אולי היו אלו מספר דקות בודדות, היא לא ידעה. העולם נגע בה
בחוזקה, כפי שמעולם עוד לא נגע בה. חוטי זהב דקיקים השתרגו
בינות לצבעים, מותירים אחריהם ריחות של תקווה וכמיהה, שירים
ישנים התנגנו בחוזקה. היא פחדה לזוז.
ומתוך המולת התופים נפתחה דלת הבית, ובלונים החלו להשפך החוצה,
אל חדר המדרגות, לוקחים איתם את הריחות הזהובים. היא המשיכה
לשבת קפואה במקומה, מרגישה איך הם נמוגים בחוץ, מתדלדלים
והולכים, שום דבר כבר לא נשאר. הם זחלו החוצה, התגלגלו
במדרגות, מרכינים ראש ביציאתם ונעלמים משדה הראייה. ופתאום
החדר היה שוב ריק, והקירות היו ריקים ושקופים. היא הביטה דרכם
אל הרחוב, וראתה בלונים עפים בחוץ, נפוצים לכל עבר, משקפים את
אור השמש בגבם הנוצץ.
לאות פשטה באיבריה. היא רצתה לרוץ אחריהם, אך העייפות מנעה
ממנה לזוז. היא נשכבה על הרצפה, מבעד לתקרה שקופה הבחינה
בשכניה מלמעלה אוכלים את ארוחת הערב. היא עצמה את עיניה,
העייפות חדרה לכל איבר בגופה. החדר היה ריק כל כך. היא נרדמה,
אוחזת בידה את הבלון האחרון בחבילה.