זכר סבא שלי, ליפק גולדברג, האיש הכי מדהים והכי אמיץ והכי חכם
שאי פעם זכיתי להכיר, איש שבילה את ימיו עם פרוץ המלחמה בלנסות
למלט את אחותו הצעירה, נכה חולת טרשת נפוצה, עד שהיא נלקחה
ממנו בכוח.

סבא שלי, שכשהייתי בת 16 נסע עם אחיו למצעד החיים וביקר במקום
הזה שלא ברור איך יצא ממנו חי - אושוויץ.
סבא שלי, שחזר מהביקור ואחרי שתיקה של חמישים שנה החליט לספר
את הסיפור שלו. הוא סיפר, אני כתבתי ובכיתי ובכיתי וכתבתי
וצרחתי ובכיתי וכתבתי.
סבא שלי, שהיה בחור צעיר בריא וחזק, ורק בגלל זה נשאר חי - סבא
שלי שהנאצים השתמשו בו כבטרקטור אנושי.

סבא שלי ששני חיילים שיכורים החליטו להראות לו מי הבוס כי תפסו
אותו מאכיל את התינוקת שלו - הם אנסו את אשתו למול עיניו
באכזריות ורצחו אותה, בעוד הילדה מסתכלת, ואז חבטו את התינוקת
בת 15 החודשים ברצפה ודרכו עליה בכוח עד שמתה. סבא שלי שהיה
צריך לראות איך הילדה שלו נרמסת תחת נעליהם של שני נאצים
שיכורים ושרד.

סבא שלי שסחב על גבו את האבנים הענקיות כדי לבנות את המדרגות
המפורסמות במחנה ההשמדה אושוויץ.

סבא שלי שכל ילדותי צצו "דודים" ו"דודות" מעשרות מדינות בעולם
שבמשך שנים על שנים חיפשו אותו, ולכשסוף סוף מצאו באו ארצה כדי
להודות לו באופן אישי - דודים ודודות שרק לכשבגרתי ידעתי מי הם
היו - דודים ודודות שחגגו איתנו ליל סדר אחר אחרי השני ושלחו
לי מתנות כשהייתי קטנה.

דודים ודודות שכשהייתי בת 16 גיליתי שהיו ילדים שסבא שלי הבריח
מבורות המוות.

סבא שלי שחפר בלילות תעלה בין הגופות אל מחוץ לגדר, והבריח
דרכה עשרות, אם לא מאות, ילדים ואנשים צעירים.

סבא שלי שגנב חצי תפוח אדמה מחיילי SS כדי לחגוג סדר פסח במחנה
המוות, שישב סביבו וערך סדר עם עשרים אנשים שידעו שאם יתפסו
אותם הם ימותו מייד, ובכל זאת.

סבא שלי שהקדיש את חייו לעשייה, לבנות את המדינה ולתמוך
בניצולים. שקיבל פרסים על גבי פרסים מכל מוסד אפשרי על עבודתו
למען ניצולים, חולים וזקנים.

סבא שלי שמצא את הכוחות - אף אחד לא יכול להבין מאיפה - לעלות
ארצה, להקים משפחה חדשה, לאהוב, ללמד, לכוון, לספר את הסיפור
שלו.

ששניים מאחיו שרדו והגיעו ארצה לאחר המלחמה.

סבא שלי שנפטר בשנתו יום בהיר אחד בגיל 86 בלי הודעה מוקדמת
ולא זכר להכיר את הנינים שלו - שני ילדיי שכל יום מסתכלים בי
בעיניים שלו הכחולות.

סבא שלי שבכורי קרוי על שמו. סבא שכל כך אהבתי וכל כך חסר לי
כל יום כל שבוע כל חודש כל שנה...

לזכרו, לזכרה של סבתא מאשה האהובה שלי, לזכרן של משפחות
גולדברג, וקסמן, הולצמן שכמעט ונמחו מעל פני האדמה.

ולזכר כל הילדים, כל האחים והאחיות, כל האמהות והאבות, כל
הסבים והסבתות אשר חייהם נלקחו מהם ע"י אנשים מעוותים, באסון
הגדול והנורא ביותר שידע העולם מעודו.