[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי וקסמן
/
שואת האבות הגרושים

אם חייתם אי פעם בישראל, הלא שבוודאי שמעתם על תופעת הנשים
העגונות, נשים שבמשך שנים לא יכולות לקבל גט ולהשתחרר מעולם של
בעליהן, סרבני הגט. צעקתן של הנשים העגונות נשמעת למרחוק,
ומתארת לפרטים את אוזלת היד של הממסד והחוק הישראלי והרבני
במתן פתרון לבעיה אדירת המימדים הזו.

אבל על שואת האבות הגרושים אף אחד לא שומע. את אסונם של האבות
הגרושים וילדיהם רק מעטים מכירים, מקרוב מדי, ורובם שקועים כל
כך בכאבם ובצערם שקולם אינו נשמע.

זהו הצד האפל של מערכות החוק והמשפט בישראל, החושך השחור שעד
שלא נתקלים בו, אי אפשר להאמין שהוא קיים, אפילו אם שומעים
סיפורים. זה נוגד את חוקי ההגיון, את הצדק, וכל אמת מוסר שאי
פעם האמנתם בה. זהו אסונם של האבות הגרושים, שכל חטאם הוא
שהעזו להיפרד, אם מרצון ואם מכורח, מאם ילדיהם.

וכשאתה נכנס לזה, אין לך מושג לאיזה תהומות זה יכול להגיע.
כשאתה שוקל את הפרידה הזאת, אתה לרגע לא חושב שבשניה שיפול
הפור, אתה הופך לאב שכול בפוטנציה. אתה לרגע לא מאמין, שהפרידה
משמעותה לאבד את הילדים שלך, לשנים או לעתים לנצח, שהילדים שלך
הם בגדר פרס, שתקבל אם תתנהג יפה, אולי, אבל ברוב המקרים, לא
תקבל בכלל - מהרגע שאמא שלהם ואתה נפרדתם, הם כבר לא שלך, אתה
הורה סוג ב' ותיאלץ להילחם עליהם עד כלות נשמתך באפך ולא בטוח
שגם זה יעזור.

מדינת ישראל, בתי המשפט למשפחה, מערכות שירותי הרווחה, פקידות
הסעד לסדרי דין - כולם כאחד משמשים בידי פרודתך, אם ילדיך שפעם
אהבת, ככלים למסע נקמה. היא אולי עוד לא יודעת את זה, אבל ברגע
שהיא תגלה, שכרון הכוח יעוור אותה וכדור השלג יתחיל להתגלגל,
ואתה, אבא שלהם, נדחק לפינה במסלול התרסקות ידוע מראש, של
ייאוש וכאב ואבדן ושכול וחוסר ישע חסר פרופורציה, במלחמה על
ילדיך.

אני אמא לילדים, ורק לאחרונה נרתמתי בעל כורחי למאבק על זכויות
האבות הפרודים והגרושים בישראל. בעלי, אני ושני ילדינו הצעירים
חיים בארה"ב. לבעלי שני ילדים קטנים החיים בישראל עם אמם,
גרושתו. מזה כשנתיים מנהלת גרושתו מסע נקם כנגדו, במטרה לנתק
את הקשר בינו לבין ילדיו. הילדים הם כלי הנשק היחיד שלה כנגדו,
ובחסות מדינת ישראל היא מנהלת מלחמה שבה כולם, כולם נפגעים.
נכנסנו למאבק הזה מתוך נסיון להגיע להסכם, אבל הצד השני לא
רוצה להסכים, הוא רוצה לנקום, ומדינת ישראל מספקת בידיו את כלי
הנשק, את המימון ואת הלגיטימציה לעשות כן.

נכנסנו למאבק הזה חדורי אמונה במערכת, בשופטים, בצדק, בהגיון,
היינו בטוחים שכל בר דעת שעיניו בראשו יוכל לראות ולתקן את
העוולה. אבל טעינו, טעינו בגדול - בקנה מידה שמעולם לא דמיינו,
ולו לרגע אחד, בחלומות הכי שחורים, ולאכזבתנו הרבה, מעבר להררי
הכספים הנשפכים כמו מים על עורכי דין והליכים משפטיים, אנו
נתקלים בקיר ברזל של אטימות, אפלייה נוראה, זלזול, ייאוש
ורדיפה של ממש.

זה התחיל בשרשרת של אירועים שעורכי הדין מתעקשים לקרוא להם
"מקובל" ו"סטנדרטי" - מילים שתלמד לתעב ויעלו לך את לחץ הדם
בהמשך. היא מגישה תביעה למשמורת, ובלי לשאול אף שאלה היא מקבלת
משמורת זמנית, מיד, עד לתום ההליכים. הילדים שלה. היא יכולה
לעשות בהם מה שהיא רוצה. ואתה? אתה לא מעניין אף אחד, תכניס לך
את זה לראש כבר עכשיו, תמחק מיד את המחשבות שמתרוצצות לך בראש
- אני אבא שלהם ויש לי זכויות. אין לך זכויות, תשכח מזה.
מעכשיו אתה מתחנן, מתרפס, נלחם, וגם זה לא יעזור לך. היא קיבלה
משמורת זמנית. לוקח לך זמן להבין מה זה אומר. אתה לא יכול לקחת
אותם מהגן, אתה לא יכול לבוא לבקר כשמתחשק לך, אם היא לא תתן
לך לראות אותם זוהי זכותה המלאה במסגרת החוק ואם תנסה, תלך
לכלא.

אתה מוצא עורך דין, מנסה להבין על שום מה ולמה דורשים ממך
לחתום על התחייבויות של עשרות אלפי שקלים. מה שאתה עוד לא
יודע, זה שעשרות אלפים יהפכו בקרוב למאות אלפים. ואם אין לך,
יש לך בעיה - הלכו הילדים. אלה הילדים שלי, אתה חושב, אני חייב
להילחם עליהם. נכון, אתה חייב, מה יותר חשוב מהם בעולם? אז אתה
חותם. אחר כך כבר תחשוב מאיפה יבוא הכסף. מה לא עושים בשביל
הילדים.

הבקשה הבאה - צו עיכוב יציאה מהארץ - עוד הליך "סטנדרטי",
"מקובל", מטריף את הדעת. השופטת קובעת, הילדים מעוכבי יציאה עד
גיל 18. גם אתה מעוכב יציאה, עד שתמציא "ערבויות". ואם אין לך
כסף? זבש"ך - לך תמציא. תדפיס. תגנוב. תשדוד. את אף אחד זה לא
מעניין. אם אין ערבויות, אתה לא יוצא מהארץ. ושלא תבין לא
נכון, מדובר במאות אלפי שקלים, בערבות בנקאית, להבטחת תשלומי
המזונות של ילדיך שעד לפני שניה היית קם אליהם בלילה, עד
שיגיעו לגיל 18. ואם התמזל מזלך ואתה, כמונו, חי בחו"ל, אזי
שפסק דין זה משמעותו - אתה לא יכול לראות את הילדים שלך. אם
תגיע לישראל, הרי שתעוכב ולא תוכל לצאת. הילדים לא יגיעו אליך
כי אמא שלהם לא תתן, ויש נגדם צו עיכוב יציאה. זהו. גמרנו.
איבדת את הילדים שלך הלכה למעשה. אתה אב שכול עד שתואיל בטובה
פרודתך-גרושתך-אם-ילדיך לשנות את דעתה. ואם בנקמה היא חושקת,
הרי שאת דעתה היא לא תשנה.

תתרפס כבר אמרנו? אתה מתקשר לאמא שלך, שגם היא מתקיימת בקושי
מאיזו פנסיה מסכנה ומגדלת בשקט את החתולים שלה, ומבקש לשים את
הדירה שלה, את בית ילדותך, כעירבון. אמא שלך אוהבת אותך, היא
מסכימה, כמובן. אז אתה שולח את עורך הדין שלך אל מול השופטת,
שוב, להתרפס, להתחנן. הוא מציע את הדירה כערבות. אבל השופטת
מסרבת. זו לא ערבות מספקת, היא אומרת, להנזיל את הדירה זה
מסובך, בקשתך נדחית.

אתה רוצה לבכות, לצרוח, לדפוק את הראש בקיר. עורך הדין שלך
מסביר לך שהוא לא פסיכולוג, זה מקובל, ככה זה, אין מה לעשות.
הרופא רושם לך כדורים ללחץ דם, ומזהיר אותך שאתה מפתח אולקוס.

אבל כשאתה קורא על הסיפורים האלה מדי פעם באינטרנט, בעיתון או
במדור הרכילות השכונתי, אתה חושב לעצמך "איזה מן אנשים אלה?
ברברים? חיות? למה לעשות דבר כזה לילדים שלך?" - ואתה לא מבין
שאלה אנשים כמוני וכמוך, משכילים, חכמים, נורמטיבים, טובים,
אוהבים את הילדים שלהם, ושגם אתה יום אחד עלול למצוא את עצמך
בדיוק באותו המקום, וביום שבעלי אמר לי שהוא בחיים לא יפרד
ממני כי הוא יודע שהוא יאבד שוב את הילדים, הבנתי עד כמה
חולה החברה שמאפשרת לדברים האלה לקרות. חולה.

ואלה שני ילדיך הקטנים שמשתמשים בהם ככלי נשק, כאמצעי סחיטה,
זה אתה שבשיחת טלפון נדירה הבת שלך לא מזהה אותך, הבן שלך לא
יודע מי זה אבא, ואחרי שלא ראית אותם כבר שנה וחצי, זה אתה שלא
מאמין כשאתה פתאום מבין שלאף אחד לא אכפת. לא לעורך הדין שלך,
לא לשופטת, לא לפקידת הסעד, ולא לאף אחד אחר. ואתה יודע שכל
יום שעובר הוא קריטי, בכל יום שעובר הם זוכרים אותך פחות,
תמונתך בראשם כבר מתחילה להיעלם, וכמו פצצה מתקתקת אתה תוהה
מתי ישכחו אותך ומבועת מהידיעה שתימחק מחייהם לחלוטין, אבל אתה
חסר אונים. וחבר שעבר לפני שנים את אותו מאבק בדיוק אומר לך,
בשיא העצב, שאתה חייב לוותר, "לשים את זה בצד", להמשיך הלאה,
להתמקד במה שיש לך, כי זה אבוד, וחבל שתהרוס את המשפחה הנוכחית
שלך על המאבק הזה, כי לזכות אתה לעולם לא תזכה. וזה שובר לך את
הלב, אבל את הבכי שלך אף אחד לא שומע.

זו סיטואציה בלתי אפשרית, בלתי נתפסת ואיומה. אתה כלוא בתוך
הסיוט הכי גדול שלך, איבדת את הילדים שלך, ואתה צריך להילחם
כמו מטורף כדי להשיג אותם בחזרה. את תעצומות הנפש שהמאבק הזה
דורש ממך אתה תגייס מהתהומות שאליהם תגיע, או שתתייאש, ותוותר.
את הכספים אתה תמצא איפהשהוא, מתחת לאדמה, אפילו אם זה אומר לא
לאכול שנתיים. אלה הילדים שלך, אתה חייב להילחם עליהם. כי
מבחינתם אתה נטשת אותם, ואת אף אחד זה לא מעניין שכל קשר בין
זה לבין האמת מקרי לגמרי. הילדים שלך לא יכולים לראות את אבא
שלהם כי המערכת מסואבת, כי אמא שלהם שיכורת כוח, כי משאביך
הנפשיים והכלכליים מוגבלים, וכי לאף אחד מלבדך לא אכפת. לילדים
שלך אין אבא עכשיו. אז אתה ממשיך.

ושוב עורך הדין, שולף עוד מספר מהכובע, ושוב אתה מתחייב לשלם
תוך אי אלו חודשים עוד אי אלו עשרות אלפי שקלים, ושוב אתה
חותם, מגרש את המחשבה הטורדנית שמתרוצצת לך בראש, מאיפה? מאיפה
יבוא הכסף? אבל אלה הילדים שלי, אתה אומר לעצמך, ואתה חותם.

וחודש לאחר מכן אתה מגיש תביעה למשמורת משותפת, או להסדרי
ראייה. ועוד כמה חודשים חולפים, ויש דיון, והשופטת מורה על
קבלת תסקיר מפקידת סעד. עד היום לא ידעת בכלל מה זה פקידת סעד.
ברוך בואך לסיוט הכי גדול של כל אבא - אם חשבת שהשופטת תקבע את
עתידך, אתה לא יודע מה מחכה לך. עורך הדין שלך מסביר לך בקור
רוח, שהשופטת לא תקבע שום דבר בלי המלצות של פקידת סעד, ואומר
לך "פקידת הסעד היא אלוהים. מה שהיא תגיד זה מה שיהיה". מסביר
לך שאתה חייב להשתלט על עצמך, לא להעביר ביקורת, להראות איפוק,
להתחנן, להתחנף, להתרפס. ותיזהר, הוא אומר לך, פקידת הסעד היא
אלוהים. אבל אתה עדיין לא מבין את גודל האסון.

"יופי", אתה חושב לעצמך, "סוף סוף איש מקצוע, עובדת סוציאלית,
שתבין עד כמה זה רע לילדים שלי לאבד את אבא שלהם". אבל אתה
טועה, פקידת הסעד לא מעוניינת במה נכון וטוב לילדים שלך. היא
גם לא מתעניינת במה שיש לך להגיד. אתה מתמלא תקווה שהנה,
אוטוטו זה נגמר, עוד חודש או חודשיים יהיה תסקיר, והנה, אז,
תיכף ומיד, אוכל לראות את הילדים האהובים שלי.

אבל לא.

פקידת הסעד מודיעה לבית המשפט שאין ביכולתה להשלים את התסקיר
תוך חודשיים. זה יקח בין חצי שנה לשנה. לוקח עוד שבוע עד שתקבל
גם אתה את ההודעה הזו מעורך הדין שלך. ושוב אתה לא ישן בלילה,
מתהפך במיטה, לחץ הדם עולה... הילדים שלי... אתה חושב, מתי אני
אראה שוב את הילדים שלי??

ושוב אתה נופל לתהום של ייאוש וכאב, ושוב אתה לא יוצא מהמיטה
שלושה ימים ולא מצליח שלא לעצום את העיניים בלי לראות את
הילדים שלך מביטים בך מהחושך.

אז אתה קם. אתה כותב מכתב. אתה מתקשר. אתה מתחנן. אתה מבקש.
אתה מפציר. וזה נותן לך תקווה לעוד יום או יומיים, ואתה ממשיך,
ממשיך במלחמה הזאת על הילדים שלך.

וסוף סוף, שבועות או חודשים ארוכים אחר כך, מגיעה ההודעה.
פקידת הסעד מוכנה לשוחח איתך. אתה נשאר ער כל הלילה בעצבים,
וציפייה, דרוך. הבנאדם היחיד שיכול לעזור לך, אתה סומך עליה,
תולה בה את כל התקוות, היא תוכל לעזור לפתור את המצב הבלתי
אפשרי הזה, ממנה תבוא הישועה, היא תראה בוודאות את חוסר ההגיון
וחוסר ההגינות, את העוול הנורא שנגרם לך ולילדים ותמליץ על
הסדרי ראייה ובא לציון גואל.

ובשיחת טלפון אחת של ארבעים דקות היא חורצת את גורלך, את עתידך
ואת עתיד ילדיך, ל15 השנים הקרובות. "אני מצטערת, זה לא מקובל.
אני לא יכולה להמליץ על הסדרי ראייה. יש לך בעיה להגיע לארץ?
זו אחריותך, אני לא יכולה לפתור לך בעיה משפטית, אני לא
משפטנית". וכל מה שמעניין אותה זה עלבונה של פרודתך, וכמה
מזונות אתה משלם. והילדים? מי דואג לאינטרסים שלהם? מי ידאג
שיהיה להם אבא? מי יציל אותם מאמא שמתעללת בהם בחסות החוק? אף
אחד. ואתה, לך לעזאזל, וסתום את הפה. פקידת הסעד היא אלוהים,
ואלוהים אמר את דברו.

אני לא אשכח את הלילה בו התקיימה שיחת הטלפון הזו. בחיים שלי
לא ראיתי את בעלי במצב כזה. כבה לו האור בעיניים, ראיתי איך
הוא מת מבפנים. הייתי בטוחה שהוא עוד שניה יוצא מהבית והולך
להישכב על פסי הרכבת. לא ישנו רגע. כל כדורי הרגעה, הכדורים
לאולקוס וללחץ הדם לא עזרו. באותו לילה הבנתי למה אבות גרושים
מתאבדים.

הרי לרגע לא חשבנו לעצמנו שגם כאן יהיה מאבק. שפקידת הסעד לא
תתעניין בכלל, שהיא תצדד באמא מבלי לשאול אפילו, שבעצם, זה לא
יעניין אותה והיא תקבע חד צדדית ובלי לבדוק שום דבר, שאין
הסדרי ראייה. אפילו בחלומות הכי גרועים לא תיארנו לעצמנו
אפשרות כזו, בכלל. והנה היא כאן.

איזה ייאוש.

אין מילים לתאר את הייאוש הזה. שלוקחים לך את הילדים שלך.
ששיחת טלפון אחת קובעת את גורלך וגורלם לשארית חייהם. שבגיל 18
תצטרך להסביר להם, אם הם בכלל יהיו מוכנים לשמוע ממך אז, איך
פקידה אחת קטנה לקחה מהם את אבא שלהם במחי שיחת טלפון אחת
עויינת, וכל הילדות הלכה לה ללא שוב. אבל כל שנותר לך עכשיו זה
ללקק את הפצעים, להיעלם לתוך החושך, לצרוח לשמיים או למות.

זה בלתי נתפס. זה מעוות. עכשיו אתה מבין איך אנשים רוצחים או
מתאבדים. אתה אב שכול לילדים חיים, וזה אולי עוד יותר גרוע, כי
כשהילדים שלך מתים אז אתה לפחות יכול להשלים, להתאושש, ואתה
ממשיך הלאה. אבל כשהם חיים והבירוקרטיה, והאטימות הם אלה שגזלו
אותך מהם באכזריות, זו טרגדיה. זה אסון, זו זוועה שמתרחשת מתחת
לאפינו כל יום וכל שעה ואין איומה ממנה.

ודווקא אנחנו, עם שאיבד כל כך הרבה, שידע שנים של צער ומלחמות,
דווקא אצלנו זה קורה. גם בעלי וגם אני ילדים למשפחות של ניצולי
שואה. שנינו גדלנו על הסיפורים על ילדים שהופרדו מהוריהם,
שנקרעו מחיקם באכזריות, ראינו מה זה עשה להם, לילדיהם, לכל מי
שחי סביבם, והנה אנחנו - אנו עצמנו - יושבים לנו כאן בכסאות
החמים שלנו בבתים הנעימים שלנו ובלי שאף אחד מאיים על החיים
שלנו - ואנחנו עושים את זה לעצמנו, אנחנו קורעים ילדים מההורים
שלהם בשם הבירוקרטיה, במכניות קרירה ומחרידה ובלתי נתפסת.

זוהי שואה - שואת האבות הגרושים. שואה שקורבנותיה הם אני
ואתה, ובעיקר ילדינו הרכים. שואה שחייבים לעצור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-ראסמי?
-דוגרי.
-אשכרה?
-בחיאת זומזום.
-בספר תורה?
-בזקן של הרבי
מילובביץ'.
-ביד אלוהים?
-בביצים של משה
רבינו.
-אתה רציני?
-לא.



ערס-פואטיקה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/3/10 14:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי וקסמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה