עם פרוץ השואה הציונים צהלו והריעו;
דוקטור מנגלה פתח להם פתח למדינה.
לתשואות-צהלתם לא היה חקר;
היטלר היה להם גלגל-הצלה.

מיליוני יהודים נחנקו בתאי-הגאזים;
קהילות שלמות הושמו חורבן.
אך לנפש הציונית היה רוגע;
סוף-סוף זבחו את הקורבן.

הם מציינים יום-השואה;
סמוך ליום-הולדתו של פיהרר.
אך בניצולים עצמם אין להם עניין.
מנצלים אותם לצרכי-בצע;
הכסף זורם לצלחת - מניין אחר מניין.

השלטון הציוני אינו בוש ואינו נכלם;
בשוד אודים ניצלים - אין רואה פסול.
בזכר השואה נעשה שימוש ציני;
תקיפי-הממון - להם רווח כפול.

השואה הייתה מחזה נוראי;
מיליונים בה אבדו.
אך ישראל את זכרם מחללת;
לאן כספי-השילומים הלכו?...