|
שוב זה קורה
אותן תמונות מצוירות אל מול פניי
עוד הזיכרונות לא סיימו להעלות עשן ממחשבותיי
הקור והאובך חזרו למלא את ליבי
להזכיר שלא משנה כמה ארצה את ה"ביחד"
אני, תמיד אשאר עם עצמי
חשבתי שאלו רחמים עצמיים כשהתחלתי לכתוב
לאט לאט, נמוגו ההרגל והזיכרון
הבנתי שזהו כעס, כמעט כאב, ומחסור מפחדים
איך זה שוב אני מוצאת את עצמי שכובה בין קוצים
רוצה לדבר, לבכות, לדעת איך מרגישים
והדרך היא לוקחת אותי למקומות חדשים
אך לא נותנת לי לברוח מהשריטות והכאבים
איך כבר אף אחד לא רואה את האפלה שמסביבי
כמה הוא חושב שהוא רוצה, הוא לא יודע אותי
לא יודע איפה לחפש
לא יודע גם כמה הוא קרוב לליבי
והדרך היא לוקחת אותי למקומות חדשים
אך לא נותנת לי לברוח מהעוני והחיים
בפעימת לב שוב טובעת בים של שקרים
והאמת צפה מעליי
מרחק של קילומטרים שלמים
הדרך היא לוקחת אותי... |
|
|
בהתחלה לא היה
משהו מיוחד. סתם
הלכנו ברחובות,
הסתובבנו. אחרי
כמה זמן הוא רצה
לחזור הביתה,
אבל אני אמרתי
לו לא, היום זה
היום, היום אין
הביתה. לקחתי
אותו לגן מאיר,
לאחת הפינות
החשוכות, קשרתי
אותו לעץ,
הורדתי את
המכנסיים ועשיתי
לו מה שעשיתי.
אחר כך חזרנו
הביתה.
אחד, תל-אביבי,
מספר על טיול עם
הכלב |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.