יום שלישי בבוקר, פעמיים כי טוב, הברזנו מבית ספר ונסענו ליפו
להרביץ לערבושים.
באוטו- חגיגה: במושב הנהג אורי, היחיד מבינינו שיש לו רישיון,
לידו יובל ומאחור, במושב של שלושה, נדחסנו ארבעה- יגל, אני,
אוריה וסיוון שישבה עליו. שומעים רדיו בפול ווליום ועם הרוח
שהולמת מהחלונות של הסובארו הדפוקה של אבא של אורי, מרגישים את
התחושה המשכרת של סיום הלימודים, רק בעוד חודשיים.
מגיעים ליפו, חולפים על פני אבולעפיה ופונים פנימה ממש אל תוך
העיר, ובסמטא צדדית עוצר אורי את האוטו.
"חברים, זה יום המזל שלנו" אמר והצביע על נער ערבי שהלך בסמטא,
ילקוט על גבו.
"יאללה חברים, שאני אחכה לכם או אלך לבד?"
הנער נראה לי די מסכן, נמוך ורזה, ונראה שהיה קטן מאיתנו בשנה-
שנתיים. חשבתי שזה לא הוגן, אבל אז אוריה הפסיק לשניה להתמזמז
עם סיוון וירד מהאוטו.
"אהלן וסהלן" הוא אמר לנער. הנער נדנד בראשו וענה חלושות
"אהלן". אוריה סימן לבנים להתקרב, אז התקרבתי. הדבר האחרון
שאני רוצה זה להסתבך עם אוריה, וחוץ מזה- זה לא שאני מכיר
אישית את הערבוש, אז מה אכפת לי לפרוק עליו קצת עצבים.
כשהנער ראה שכולנו מתקרבים הוא זז אחורה והתחיל לרוץ אבל מהר
מאוד יגל תפס אותו עם הידים מאחורה. אורי השכיב אותו על הרצפה,
עם הבטן למטה, וביחד אורי ויגל קשרו אותו בננה, הידיים
והרגליים כבולות מאחור, כמו שראינו פעם באיזה סרט פעולה.
אוריה ניגש ובעט בו, בפעם הראשונה חלש ואז חזק חזק. הוא צעק
"ערבי מסריח, כושלאימא שלך! מגיע לך לסבול, אתה וכל החברים
המסריחים שלך!"
הנער צעק חזק חזק, צעקה מפחידה, נדמה לי שזה היה 'הצילו'
בערבית. אוריה צעק "שיסתום כבר הערבוש הזה, הוא עושה לי חור
בראש!" הוא הלך לסיוון שנשארה באוטו ושאל אותה אם יש באוטו
איזה משהו לסתום את הפה של הערבי. היא חיפשה,ומצאה רק את האפוד
הזוהר, שהיה מקופל מתחת למושב הנהג. אוריה זרק את האפוד אלי,
ואני קשרתי את הפה של הנער. כבר לא היה לזה צורך עכשיו, כי
הנער הפסיק לצעוק ובקוצר נשימה התנשף והסתכל עלינו בעיניים
עצובות עצובות, אבל בכל זאת קשרתי לו את הפה, ואוריה היה ממש
מרוצה.
אחר כך ניגשנו אליו כל אחד והרבצנו לו, בעטנו, משכנו והטחנו
אגרופים. כשהגיע תורי הוא פשוט שכב שם, סמרטוטי, חבול, בגדיו
קרועים ומלוכלכים מהבוץ על נעלינו וחבורה סגולה גדולה על
עורפו. ראשו רעד והבנתי שהוא בוכה.
"נו, יאללה!" צעק אוריה "אין לנו את כל היום וסיוון כבר
משתעממת פה!"
הרמתי את הרגל ובעטתי בו בעוצמה. את כל המתח שלי בחיים,
הלימודים, הגיוס, החברה שנפרדה- השקעתי בבעיטה הזאת ובמטח
אגרופים שחבטתי בו, עוד ועוד.
כשגמרתי הרמתי את ראשי לבנים ושאלתי "אז מה עכשיו?"
הבנים לא ידעו מה להגיד. באמת מה עכשיו? לשחרר אותו? הוא עלול
לחזור עם חברים, או יותר גרוע- ללכת למשטרה. להשאיר אותו ככה?
הרי במוקדם או במאוחר ימצאו אותו. אחרי דקה של שתיקה אורי נכנס
לאוטו ויצא משם עם אולר- סכין חדה. הוא הגיש את האולר לאוריה-
"העונג כולו שלך". הייתי בטוח שהוא צוחק, הרי באנו לכאן להרביץ
לכמה ערבים, לפרוק קצת מתחים, לצחוק ולחזור הביתה. בשום תרחיש
לא חשבתי שיהיה פה הרג כלשהו. להפתעתי אוריה לקח את הסכין
וניגש לנער ששכב באימה, כולו רועד, ונעץ בנו בט מצמרר מזוג
עיניים עגולות, תמהות- למה דווקא אני?
"רגע" לחשתי. אפילו לא שמתי לב שזה יצא לי מהפה, רק אחר כך
שמעתי את עצמי. אוריה הסתובב במבט שואל ואני לחשתי "כלום".

אוריה החזיר את הסכין, שעכשיו הייתה מוכתמת בדמו של הנער,
לאורי, ששם אותה בנרתיק והניח בתא הכפפות באוטו. אחר כך הוא
אמר "איכס, דם של ערבי" והניח את ידיו על השרוול של החולצה
שלי. התיישבנו באוטו וחזרנו הביתה עם אותם שירים ברדיו. רק
שעכשיו כולם היו שקטים יותר. "טוב, היה מגיע לו, לבנזונה"
אוריה אמר. כולנו הנהנו- בטח היה מגיע לו, לערבוש הזה.
כשחזרתי הביתה החלפתי חולצה לאחת נקייה, ואת המוכתמת בדם
הכנסתי למכונת הכביסה. נכנסתי לשירותים והתיישבתי על הקרש.
פתאום נשמעה צפירה. אני עוד הייתי מוטרד, ובכלל שכחתי שהיום
יום השואה, קמתי מהמושב, נייר טואלט משתלשל מהתחת שלי, ועמדתי
ככה שתי דקות.
אחר כך, כמו טיפש, קצת התביישתי, כאילו שאלוהים יכול לראות.