האהבה שלי נמוגה,
בורחת ממני, נעלמת לי אט אט.
למרות שהיא בעצם ברחוב המקביל.
והיא כבר לא שלי.
עכשיו היא כבר נחלת העבר.
העבר השני של הרחוב.

מה אעשה עם כל הדמעות האלה?
אולי הם יעזרו לעלות את סף הכינרת?

למה הן לא נגמרות מתישהו?
מתי יעצרו? הלא גם להן מגיעה הפסקה..

העיניים כבר מלוחות מלוחות,
וכך גם הלחי, והלחי השניה.
הטעם.. הטעם הזה המיוחד המלוח,
מלוח אבל לא כמו מלח שולחן,
וגם לא כמו מלח גס.
סתם מלוח מיוחד.

והעצבות.
מרחפת מעלי כמו עננת גשם.
אני מתחילה להיראות כמו זומבי.
והחיוך ירד לו למחתרת.

אחחח.. הגוף נמצא בקריז.
לקחו לי את הסם.
בעצם-אני זו שבחרתי לוותר עליו.

ואלי עדיף ככה?