תחת עץ התפוח, ישבנו לשוחח,
מפת משבצות פרשת,
"בוא," השתרעת.
ואת עיניך עצמת.
עשרים ואחת יום של בדידות מזהרת,
"בצבא הכי חזק שבעולם",
לחשתי לך.
נשקת לשפתיי, וצחקת.
נהוראי, מלכתי האהובה, עדינה וענוגה.
שערך הזהוב בשמש מתנצנץ,
וקול צחוקך, ויופייך,
כמשל לארץ רחוקה,
אלחם למענך,
לחשתי בשמך," נהוראי,"
ואל אישך, תאוותך,
ואל אישך
תשוקתך.
ומעלינו, רק השמיים,
כחולים,
כצבע המים.
ומתחתינו, שמיכת משבצות נעימה,
נהוראי, כמה שאת יפה.
מסביבנו הכל ירוק,
עלים נושרים ונוחתים בשלווה,
כבר שכחתי שמחר אני חוזר למלחמה.
"תחכי לי מלכתי,"
בעיניי הבטת,
"אחכה לך, אהובי,"
תשמור על עצמך,
ולא הרפית מידי,
"אהבה,"
אמרת לי,
"את שערות ראשי מוכנה אני לשים,"
כהבטחה לכך שאחכה לך,
"אלוהים," אמרתי,
"כמה שאני אוהב אותה." |