אני קמה בבוקר עם עפעפיים נפוחים והלומי שינה, ואז אני חייבת
את הקפה שלי, מעט חלב, בלי סוכר. יש לי פטיש לסכו"ם וכלי אוכל,
תמיד חייבת לבחור משהו מיוחד מתוך המגירה. עדיף ישן, מצועצע
ועם עיטורים. אוכלת לעיתים בידיים, בעיקר חסה עם הרבה שום.
נהנת לחוש את הבערה בגוף. שונאת כוסברה. אוהבת לחם עם חמאה.
גרגרנית. אני נבוכה בקלות, מחייכת בקלות, נפגעת בקלות. חייבת
להתקלח במים חמים חמים, סבון מוצק, לשפשף את העור, נקה שבע
ורוד או כחול. קלאסי. מהבית. מקדשת את ערך הנוסטלגיה, מחבבת
מילים, אוהבת שקט. זה גילוי חדש. אוהבת לאהוב, את זה ידעתי כבר
מזמן. יש לי את הנוירוזות שלי, את העצבים המלופפים בקשר אחד
גדול בתוך הקרביים. היום זה מורגש יותר. מחר פחות. מקווה.
הייתי בהודו, כמו כולם. עישנתי, הייתי בגואה, דיברתי עברית,
כמו כולם. לבשתי בגדים עם צבע שיורד עם הגשם, שתיתי צ'אי מתוק,
ליטפתי פרות. כמו כולם. היא נכנסה לי עמוק לנשמה. כמו לכולם?
אני לא מסתרקת, אף פעם, מעולם לא צבעתי את השיער אף על פי שכבר
הייתה לי שפופרת צבע ביד (בלונד. לא פחות. גיל 15). החזרתי
לחנות אחרי שהתחרטתי. אוהבת אותו כמה שיותר פרוע, אם אפשר
שיסתיר את העיניים. אשמח אם תסיט לי אותו הצידה אתה, תחשוף את
המצח, תרפרף עם האצבעות. אוהבת צבעים אבל שחור הוא האהוב
ביותר, מינימליסטי, נקי, כהה. נהנית להיות מבוסמת, לשחרר את
החבל, לחוש אותה תחושה מוזרה בקצות האצבעות וחום בלחיים ועדיין
להיות שם, להרגיש, לחוות. להיות אני אבל זרה. מפחדת מחלונות
בלילה, מפרצוף לא מוכר שיציץ, מעיניים פעורות מתוך החושך.
זוכרת את הפחד הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. לא רואה סרטי אימה
כי המציאות נוטה להתערבב לי עם הבדיון וזה אף פעם לא נעים.
מוזיקה היא הפסקול של חיי, כל העשורים, כל המאות, כל הסגנונות
(כמעט), כל המקצבים, כל הסולמות. יש קולות שאני אוהבת במיוחד.
ושירים גם. נוטה לשמוע אותם עשרות פעמים, כמעט ברצף, בקוביית
זמן מזוקקת אחת. עניין של תקופה. מבועתת משינויים אך משתנה כל
הזמן. חושבת הרבה, מבינה מעט, לפעמים מצליחה פשוט להניח לדברים
לפול למקומם הנכון. עדיין עובדת על זה. יש לי טבעת כסף באף ועל
האצבע הרביעית ברגל ימין. היא שם כבר כמעט 9 שנים. אני שונאת
את הירכיים שלי למרות שאט אט לומדת לקבל שזה מה שיש. נהנית
להתפשט יותר ויותר. נרתעת מקור, מחפשת מישהו להתחמם איתו. רוצה
ילדים, רכות, אתגר, זוגיות. רוצה את הטוב עם הטוב פחות, את
השלם הלא מושלם, את הריגוש האינסופי של צמיחה שלא נגמרת. לבד
ויחד. יש בי יציבות ואינטלקט של אדמה, סגירות וכיווץ של מתכת,
פחד של מים, חלומות של עץ ורגש של אש. תוהה איך חיים את כל
התוהו ובוהו הזה. אין ממש דרך אחרת חוץ מלצלול פנימה. מדברת
לעצמי כשיש יותר מידי לבד, מסתכלת לי עמוק לתוך העיניים
שמשתקפות בראי, אל תוך בור האישון. אוהבת אותן מאוד, את
העיניים, כחולות-אפורות. גם את השפתיים. ורודות ועבות בדיוק
במידה. תוהה איך אני מנשקת. איזה טעם יש לי, מה הרעד שעובר
בגוף מעביר ממני אלייך. רוצה ללכת לעיתים קרובות יותר לים. רק
להביט, לטבוע בסערה הזו, מבחוץ. לנקות את הראש, לקבור את
הרגליים בחול ספוג השמש. לא להגיד מילה. לתת לרוח לפרוע את
התסרוקת, להפסיק לשלוח יד כדי לסדר את הפוני. אני רוצה להיות
סבלנית יותר, להכיל יותר, להתרכז יותר. להכיר אנשים מחדש,
לגלות סלחנות, נדיבות, עצבות, הזדהות. רוצה להפסיק לפחד מאובדן
ולהתרכז במה שיש כאן ועכשיו. לא קל. אפילו מייסר. אומרים לי
שאני מדברת מוזר, עברית גבוהה ומתוחכמת. חושבת שהדבר הכי
מתוחכם בי הוא משקפי הראייה עם המסגרת הלבנה-שחורה. את המילים
הטובות ביותר אני שומרת למשחק האהבה עם האותיות הכתובות. הוא
לא קורה הרבה, השיגרה שוחקת, הנפש סגורה. מידי פעם נפתחים
השמיים ואז לא מעניין יותר כלום, העיקר להקיא. להקיא ולצחוק,
או לבכות, זה הרי קורה כל כך מהר. מצלמת. לא מספיק. אוהבת
להקפיא את הרגע, להסתכל חיצונית באסתטיקה הלכודה בין 4 זוויות
ישרות ולהרגיש שאני מוצלחת. נזקקת לאישור, לחיזוק, לתשומת לב,
למילה טובה, לידיעה הבטוחה שבאת בשביל להשאר. למרות שאתאהב בך
בכל מקרה כי החיוך שלך כבש אותי מיד והנגיעה שלך החזירה לי
אותי ואת החיים אלי. אפילו שאתה מביט בי חצוי כל כך ומעונן
שהלב מתכווץ, אפילו שאתה לא יכול להבטיח לי דבר ולו גם הקטן
ביותר. אפילו שאתה לא כאן. קשה לי לשחרר וקשה לי בחורף, בעיקר
כשאני רק איתי, עייפה, רעבה ולא מסופקת. ילידת האביב, אוהבת
ירוק, פרחים ורגבי אדמה. מחזיקה בחלום ישן של לתנות אהבים
בפרדס פורח. משתגעת על הריח שעומד אז באוויר, כבד וסמיך, נוטף
מלכותיות. אולי עוד נגיע לשם יום אחד, אני בשמלה לבנה, אתה
במכנס קיץ קליל, נשב מתחת לעץ ונאהב, פשוט, באמת.