זה עצוב, שאין לך סיבה לקום בבוקר.

זה עצוב שאתה משוטט כל היום חסר תעסוקה, מהמיטה למחשב למטבח,
בולע כל מה שנקרא בדרכך, משמין.

זה עצוב שאין לך כח לעשות שום דבר בשביל עצמך.

זה עצוב שאתה לא רואה את הסוף, אתה לא רואה את המטרה.

זה הכי עצוב כשמדובר בעצמך, אתה יודע שמדובר בעצמך ושום דבר לא
מצליח להעיר אותך.

שום דבר לא מצליח לדחוף אותך.



אתה בקפאון.

כאילו מבחינתך, העולם בהפסקה.

המכוניות בחוץ ממשיכות לנסוע, אנשים ממשיכים לחיות את חייהם,
הציפורים ממשיכות לצייץ והיונים ממשיכות לחרבן לך בחלון.

אבל אתה, כאילו נתקעת חודש אחורה ולא התקדמת לשום מקום. כאילו
חודש שלם שלא עשית כלום.

נכון, התראית עם אנשים, יצאת למקומות, רקדת, עשית משהו - זה
בטוח. אבל עכשיו כשאתה מסתכל אחורה - הכל נראה כזיכרון מעומעם.
כאילו אדם אחר עשה בשבילך את כל הדברים הללו או כאילו עברה
לפחות שנה מאז אתמול. כאילו איבדת שליטה, כי בעצם עברה רק
שעה.



זאת תקופה של כלום, אתה רק מחכה שהיום ייגמר, אולי מחר תתעורר
מהסיוט.

תקופה ריקה כזאת.

פעם לפחות ידעת לאן אתה הולך, חיכית למשהו, ציפית, קיווית.

היום איבדת הכל, את עצמך, את הצפון.

משהו מסביבך קפא, וזה לא האויר החורפי בחוץ, זה אתה.



אתה יודע שמשהו קורה, אתה מנסה להתעורר!! אבל אתה לא מצליח.
וזה הורג אותך!

אתה יודע שזה לא אמור להיות כך, זה לא נורמאלי - אבל איך
יוצאים מזה?!



זה כבר לא הדיכאון מפעם, לפחות אז הרגשת משהו.

זה כבר הרבה מעבר לדכאון, זאת פשוט אדישות - וזה כבר הרבה יותר
מעצוב. זה ריק.