היא שוב עמדה מול המראה ולא הפסיקה להתבונן. בחנה את גופה
החטוב מכל זווית אפשרית, נאנחה בחוסר שביעות רצון מהדמות
המביטה בה וכמעט באה לשאול פעם נוספת:" מראה מראה שעל הקיר, מי
הכי שווה בעיר?" עד שלפתע נכנס לירון, בן זוגה מזה 6 שנים. הוא
זה שליווה אותה ברגעים הכי קשים, בימים הרצופים בהם בכתה לאחר
מות סבתה שגידלה אותה וצחק איתה בימים מאושרים שכבר מזמן שכחה
אותם. הוא נצמד אליה מאחורה, חיבק אותה, התענג מיופייה. "איזה
מזל שאת רק שלי", לחש באוזנה. היא חייכה בליבה והחלה לחפש את
נעלי העקב שלה. " ראית אולי את הנעליים השחורות? אני מחפשת
אותן כבר שעה ולא מוצאת. בטח קברתי אותן באחד החדרים ושכחתי
מהן", צעקה לעברו בעודה מנסה לאתר את נעליה היקרות. " אין לי
מושג, אבל אני כן יודע שאנחנו מאחרים וזה לא בסדר לתת לאוהד
ושני לחכות כ"כ הרבה זמן. זה לא משנה מה תלבשי בכלל, תמיד תהיי
יפה", השיב לה והאמין זאת בכל ליבו. טל תמיד הייתה כזו ואיש
כבר לא יוכל לשנות אותה. עקשנית, נחושה בדעתה, פראית. עד שלא
תמצא את מבוקשה לא תרפה. החיפוש הפיזי שלה הפך כבר מזמן לחיפוש
נפשי בלי ששמה לב. היא אהבה את לירון עד ששכחה לאהוב את עצמה.
אף על פי שכבר לא נחשבת לנערה לכל הדעות, טל בת ה-25 עדיין
מתעקשת לפעמים להתנהג כילדה. חסרת גבולות, מפונקת, דורשת אך
יודעת גם לתת. כשהכירה את לירון הייתה נערה- אישה שובבה
שהקסימה אותו וכבשה את לבו ללא רחמים. הם הכירו במסיבה של
חברים. הוא היה בן 25 וסיים קשר מסובך למדי. היא הייתה נטולת
דאגות, חופשייה. בעלת שיער ארוך ושופע, לבשה שמלה שחורה צמודה
שהדגישה כל חלק וחלק בגופה וגרמה לרבים מהגברים לנעוץ בה מבטי
זימה. כך נהגה לעשות מדי שבוע כדי לתת דרור לנשיותה ולקסמה,
ליכולת הפיתוי שלה. היא לא התרגשה מהגברים כשהבחינה איך הם
כמעט והזילו עליה ריר. לירון ישב עם חברים די רחוק ממנה ובהה
בה. כשהרגישה זאת התקרבה אליו והלכה שבי אחריו בסופו של דבר.
היא טבעה מהרגע הראשון בעיניו החומות הגדולות, התרככה כששמעה
את קולו הגברי מתנגן באוזנה ורטטה מאושר כשהבינה שהוא מאוהב בה
נואשות. אך כל זה היה לפני זמן רב וטל איננה אותה אחת. יופייה
עדיין בולט אבל אלה שמכירים אותה היטב יבחינו בעיניה הכבויות.
היא כבר לא מטפחת את עצמה כשם שנהגה לעשות בעבר. היא אוהבת את
לירון יותר מכל דבר אבל חשה שלעולם לא תאהב אותו כמו שהוא
אותה. שמחת החיים שלה כאילו נטשה אותה ודבר לא ישמח אותה יותר.
רק לירון מצליח לעיתים להצית בה את אותה האש בה היא מתחממת
ושבה לחיים למספר רגעים. צלצול הטלפון העיר אותה מהחלום בו
שקעה. היא שמעה את לירון קורא לה מחוץ לבית:" אני מחכה לך
במכונית". היא אספה מהר את הדברים, התיזה על צווארה הענוג את
הבושם החביב עליה ורצה לכוון הדלת. כשהגיעה למכונית נכנסה
וטרקה את הדלת בעוצמה. "וואו, טלוש, את מדהימה, אהובה שלי!",
קרא לירון בשמחה. טל הביטה בו ורק הודתה לו, ללא חיוך כלל. הוא
החל להתקרב אליה, לנשק אותה קלות בצווארה, להניח את ידיו על
כתפיה ולהוריד אותן מטה-מטה, למשש את גופה בחיפוש אחר המטמון
הסודי. היא נהנתה ואהבה את התחושה. רצתה עוד כאילו לעולם לא
תשבע מהמגע שלו ופתחה את רגליה. " מדהימה שלי, את לא מבינה כמה
התגעגעתי אלייך!", לירון התנשף. הוא כמעט עצם את עיניו עד
ש.... "די!", היא צעקה לפתע. " אני לא רוצה! מספיק. כמה אני
יכולה לחזור על זה?", היא ירתה לעברו. לירון השפיל את מבטו,
נבוך ומסורס. הוא הכיר אותה ואת התפרצויות הזעם שלה אבל אהב
אותה בכל זאת. אהב אותה בכל מאודו. הנסיעה עד למקום המפגש עם
זוג החברים הייתה רגילה למדי. מוזיקה שקטה התנגנה ברקע. כאשר
הם הגיעו למקום המפגש, כאילו לא נותר זכר לתקרית במכונית. טל
שינתה לחלוטין את התנהגותה. כבר לא הייתה מופנמת ושקטה, אלא
צחקה ודיברה ללא הרף. לירון, שצפה את המתרחש, הרשה לעצמו לנצל
את המצב. הוא נצמד אליה, "בדק את השטח" כדי לא להיכוות פעם
נוספת ונשק לה כמו שלא עשה זאת מזמן. הוא חייך והרגיש מרוצה
מעצמו יותר מאי פעם. סוף סוף השיג את מבוקשו. טל הניחה לעצמה
להשתחרר מעט אך כששמה לב לכמות האלכוהול שלירון גמע, שבה למצבה
הקודם. פניה חזרו ועטו את אותה המסכה הקודרת והאפלה, זו שלא
הניחה לה לחייך או לצחוק. כמויות האלכוהול נשפכו ישר לתוך פיו
של לירון וכאשר היא ניסתה לעצור אותו, מבטו חדר לעיניה והקפיא
אותן. כשהערב נגמר היא התחננה בפניו שלא ינהג אך ללא הצלחה. הם
נכנסו למכונית והריחוק ביניהם הורגש. המכונית נסעה ונבלעה
בכביש. היא הניחה את ידה על ברכו וליטפה אותה בעדינות, כאילו
ביקשה ממנו להיזהר, לא להגזים, אך לירון המשיך להאיץ ולהאיץ
וטל הבחינה איך השלטים ברחוב חולפים על פניה במהירות מטורפת.
בדיוק כשהתקרבו לבית, לאחר נסיעה שכלל לא הבינה איך שרדו אותה,
היא הרגישה חבטה אדירה שדחפה את גופה קדימה. בשניות הבודדות
היא הבחינה כיצד ידיו של לירון מתעופפות באוויר וגופו ניתק מן
המושב. כשהתעוררה בבית החולים, מוקפת בקרובי משפחה ומסנוורת
ע"י האור החזק, עיניה חיפשו את לירון אבל היא ידעה שכבר לא
תמצא אותו. היא החלה להזיל דמעות כי ידעה שלא תראה אותו יותר.
בדיוק באותו הרגע היא עצמה את עיניה וראתה אותו בדמיונה, עם
אותו החיוך. הוא התקרב אליה וחיבק אותה. היא התעטפה בזרועותיו
ונשמה אותו אליה. כשהניחה את ראשה עליו, בעודו הוא מלטף את
שיערה, נגלה אותו חיוך ילדותי על שפתיה. היא ידעה שכך הוא יראה
אותה כשיפגשו בעתיד ועצמה את עיניה לעד.