פסק זמן
השופט שרק כבר מזמן
ורק אני איכשהו עדיין עומדת במרכז המגרש.
מכל כיוון ישנו קהל הומה
חשבון פלאפון נפוח
ורגשות אשמה.
ומתחתי הכדור,
נח ועייף
אפור ומלוכלך
הולך ומטשטש לו.

אף אחד לא לימד אותי את החוקים.


שלוש בצהריים
או שלוש בלילה
אני לא בדיוק זוכרת.
אם הייתי פותחת חלון
אולי הייתי מקבלת תחושת זמן.
אולי לא.

לכל סוף
יש תקופה
ולכל תקופה
יש סוף
ואני מציירת מסביב להכל מעגלים,
מכאן אני לא יכולה לחצות לבד.

מחפשת במה להיאחז
מהעקה בטיחות
קיר יציב
או יד מושטת.
כל הקודם זוכה.
ואיכשהו כולם כל הזמן מפסידים.
אולי זו רק אני.

חלומות שרודפים אחריי
ויש לי פטור משיעורי ספורט.
המורה מחייכת בשיניים לבנות-צהובות
על הפסד...
שאמור להיות כולו שלי.
חלומות שלא נותנים לי מנוח.
חלומות שרודפים אחריי
רק כי אני נותנת להם?

יש לי שדים מתחת למיטה
רק כי אני נותנת להכל לעלות אבק.
זיכרונות מקומטים מפלסטיק
בסלסלאות עץ גדולות
אני אלרגית לריח
גם של זה שעוד לא ארזתי.

ימים תמיד יגידו
אבל אני מחכה
והם לא אומרים לי שום דבר.
קירות הבית שקטים
השעונים רצים
ואני מוציאה להכל את הבטרייה.

אושר בצנצנת זכוכית
בחלון ראווה
בעיר זרה.
הלב שלי פועם שם כל פעימה
פעמיים.


ולי...
לי יש
בחירה מכוונת
בשום דבר
שהוא בעצם לא כלום...
אבל מדגיש בבירור

כמה...
שאני יכולה להיות מטומטמת.

(18.4.09- שירה מודרנית? יותר מידי לשבוע אחד).