לילה ראשון בלעדייך,
הירידה מהאוטובוס. הנסיעה האין סופית הזו, לבד, הריח של התחנה
המרכזית בלילה, הזכרונות רצים בראש. פתאום הכל חסר טעם וריח,
מילים ריקות ושום דבר כבר לא מעניין אותי חוץ מלחזור אלייך
שוב.
לחבק אותך, לגעת בך, ורק להסתכל עלייך ולדעת שאת שלי.
היה לי כל כך קשה לשכב לידך ולדעת שזו הפעם האחרונה שזה בסדר
שאני מלטפת אותך ככה. ופתאום נעצרה לי הנשימה. הכל נפוח, רדום
מרוב כאב ודמעות. רוצה להיות חזקה בשבילך אבל מרגישה שאני
יכולה להישבר כל רגע ולהראות כמו סמרטוט. אני באמת רוצה להיות
חזקה בשבילך, אני יודעת שזה מה שאת צריכה, אבל אני לא מסוגלת
לעצור אותן.
עכשיו שאני בבית, אני לא רוצה לסדר את הדברים בחדר. זה אומר
שאני באמת עושה את זה, באמת מנסה לחיות בלעדייך. ואני לא רוצה
לחשוב אפילו על החיים בלעדייך.
מקווה להתעורר לידך ולגלות שהכל חלום ואת שוב צוחקת על
הפרנויות שלי ומנשקת אותי, נותנת לי ללטף אותך כמו מקודם. אני
עוצמת את העיניים ומדמיינת את זה. אני יכולה כבר להריח אותך
עוטפת אותי. אהבה שלי. לא רוצה בלעדייך.