הנה התגשם מעלינו יום חתונתה של בתי האהובה. אוחזים במטריות
שחורות אנו עומדים בכניסה לבית השמחות הישן שבסוף השביל ומחכים
למפיק שבחרנו לאירוע והשער נעול.
אנו מביטים מעבר לחלודת השער אל השביל הממשיך ורואים את הגנן
אשר על טיפוח הגן וסוכותיו. הוא עוסק בייפוי הגינה וניכוש
העשבים ושתילת הפרחים ומירוק השיש וקוראים אליו שיבוא ויפתח
והוא עונה אבל אין אנו שומעים את תשובתו והוא גם לא בא לעזרנו
לפתוח. והמפיק מגיע מבפנים והוא משופם בהחלט וחלוט בחנופה כיאה
למעמד וחורק את השער לפותחו ואנו נכנסים והנרות הדלוקים מלווים
אותנו אל עבר מבנה השיש הגדול שבו יערך הטקס ויבואו בו האורחים
ובני הלוויה והחתן והכלה גם.

וגם ציריהן של דלתות העץ הגדולות זקוקים לשימון שכן הם מיללים
מכאב כמו היו הם איבריה של מיטה ישנה המונחת בבית חולים,
שוכניה מתחלפים כל מספר שבועות או ימים ואנו מעירים על כך בפני
המפיק הוא מתקדר ומציין שבמערכת הציבורית כאלו הם פני הדברים
ומבטיח שיעשה כמיטב יכולתו.

וגם במסדרונות בית השמחות מטפטפים נרות לבנים את אורם הצהוב,
בדומה לשקית אינפוזיה שנוזליה עשויים ממש לרפא ולחיות את הנפש
ונאה הדבר בעינינו מאד וכשאנו אומרים זאת למפיק, מפשירה מעט
האוירה ואנו סוגרים את המטריות ומשאירים אותן בפתח הטרקלין.

ובעוד אנו מהלכים במסדרונות בית השמחות כדי לפגוש את העוסקים
במלאכות הבישול והתקנת הכיבוד וניקוי הכלים והרתחת כלי האוכל
ובקבוקי השתיה מציין בפנינו המפיק את ענייני התשלום השונים
ושלא נותר לנו עוד זמן רב ואנו נעצבים אל לבנו מאד ומודים
בפניו שאכן כך הדבר, אבל נעשה כמיטב יכולתנו. אנו מבטיחים.

ותנועה משונה על הרצפות מושכת את תשומת לבנו ובתחילה נדמה שאלו
משחקים נאים של אור וצל אבל מבטנו מתמקד ומתחדד ומבחין במה
שנראה כתלתלי אבק וכבר אנו מוכנים ומזומנים להעיר על כך למפיק
ולבקש ממנו לקרוא לצוות המנקים לפני שתגיע בתי הכלה האהובה
ויגיע חתנה ויפלו פניהם אך אנו כבר רואים שלא אבק הוא.

והמפיק שעוקב אחר אלומת מבטנו שוזפת את תלתלי האבק מעיר לפנינו
שאלו הם כמובן הרפאים ואנו שואלים באילו רפאים מדובר ואין הוא
מרוצה מהשאלה. הוא אינו מרוצה מהשאלה כלל ועיקר ואין תשובה
בפיו. ואנו מושיטים ידנו למטה, לאחוז באחד מהרפאים ולקרבו
אלינו ואי אפשר לאחוז בו, כמו היה עמוד עשן ואכן הוא ממשיך
במורד המסדרון כהולך לפני המחנה ועננת התמהון מתבהרת וההבנה
מתלחשת לה  בקרבנו שאלו רפאים של חרדה ואנו מציגים את ההבנה
כשאלה לפני המפיק המשופם.

"אכן" הוא אומר. "רפאים של חרדה. הם מה שנשאר כשהפחד, או סיבתו
הממשית של הפחד חולפים." ואנו מהדהדים את התשובה בינינו ומדמים
את הסירנה החזקה הקודמת להפצצה ואת יושביו של בית החולים
מפונים מפחד הטילים הנופלים אל מקלט והפחד החזק, ריחו חוצה את
הגבולות שבין אדם לחברו, בין נושאי האלונקות המובילים את
החולים אל המקלט לבין החולים עצמם. וריח הפחד חזק.


ואז נופלים הטילים, רעשם מהדהד ומתערבב בריח החזק של הפחד
(והשתן, כי לפחד יש תוצאות ממש בעולם) וצפירת ההרגעה ממהרת
להשמע.
והפחד גוסס (ולא רק הוא), כי סיבתו המיידית חלפה והרי צופרים
לנו להרגע ומתוך מותו עולה רוח הרפאים של הפחד, שהיא החרדה
והיא מורכבת מכל ה-אוי-מה-עלול-היה-לקרות ומהרחמים העצמיים על
חוסר האונים שלנו לנוכח  מתקפת טילים ונגזרותיה האפשריות וכך
(אנו מבינים) נוצרים רפאי החרדה.

והמפיק מתבונן בנו מדמים בליבנו את כל ההתרחשות הנרגשת הזאת
ושפמו מתעקל למטה וכמעט משלים לאליפסה את חיוכו הקטן והלועג
ומעיר הוא לנו וקולו דק ואירוני על כך שיש כאלו המופצצים היטב
ואפילו צפירות להעלאת והורדת מפלס הפחד אין להם, אלא הפתעתם
היא מוחלטת. ויש כאלו שחיים במקומות, לא רחוק מכאן בכלל שמערכת
הבריאות שלהם, לא רק צירי המיטות שלה חורקים לקרוס, אלא היא
כולה חורקת וקורסת מעומס הגוויות המצטברות מפאת הפתעת של
המופצצים ללא צפירות שיפחידו אותם לשווא (כי גאולה אין בו,
בפחד) לפני הפגיעה.

אבל יש דברים לעשות בעולם ובעיקר באולם השמחות ובמסדרונות השיש
שבו. יש לטאטא את הרפאים ולהפטר מהם כדי שלא יפריעו את שמחת
הקרואים לחגוג את החתונה ואנו כורעים אל השטיחים, מטאטאים
קטנים בידינו ומתחילים לרדוף אחרי הרפאים הקטנים שחומקים
באיטיות ומתמזגים בקירות ובשטיחים ומתפצלים תחת ידינו להמלט
לשמאל ולימין. ואנו רודפים אחריהם במסדרונות השיש מצוידים
בפנסים המורכבים על מצחנו כמו אצל העובדים במכרות ואכן מה אנו
באולם הזה אם לא כורים את רפאי-חרדתנו מתוכו על מנת לסלקם
החוצה שלא יפריעו למהלך התקין של העניינים. ושלא יטרידו את
שמחתה של בתי האהובה ביום חגה ובכל המרחב האדיר והזמן הרב של
האושר שאנו מאחלים ומייחלים לה מעכשיו ועד עולם ועד בכלל.

והנה קצה המסדרון ומעל הדלת השחורה שחותמת אותו תלוי אורלוגין
קוצב זמן במטוטלת (שמאלה קליק כקלישאה. ימינה קלוק כקלישאה)
ויריעת בד שחורה מכסה את קיר השיש ורפא אחד עקשן של חרדה מסרב
להיעלם אל תוך הקיר וחומק וצוחק ומסביר לנו שלא תחזקנה ידנו
ובהכרח תקצר השגתנו וחלק מרפאי החרדה שלנו ישארו וימשיכו לחבל
בעולם וגרוע מכך, יתממשו באמת וכעס גדול מתגבר בנו והוא ממשיך
ומלגלג עלינו ועל דאגתנו לבאות ופחדינו
ואנו כורעים מעליו,
עם פנס הכורים מכוון אליו
ועם המטאטא והיאה מכים בו לפניו ומאחוריו ומכל צדדיו
והוא בורח מאתנו
וצוחק לנו
ומחליק סביבנו אל מאחורי הגב.
ואנו ממלמלים קללות ורודפים אחריו כרדוף חתלתול אחרי הזנב.
ואור גדול מסנוור והחדר מסתחרר

ופתאום אני מאד אחד. ולבד. ותחושת הרבים שליוותה והקלה עלי
בשנתי איננה עוד.
אני כאן במיטה הזאת החורקת. בבית החולים הזה. האינפוזיה הזאת
קוצבת לה נוזלי חיים לתוך זרועי. אשתי יושבת מולי על הכסא.
מניקה את בתי התינוקת.
הן מסתכלות עלי שתיהן, מבטה של אשתי מוהל את החרדה בלובן
הסדינים הספוגים בזיעתי. "ביקור רופאים" חוזרת אשתי בשקט על
קריאת האחות שהעירה אותי ואכן אל החדר נכנסת חבורת הרופאים
המומחים והמתמחים באונקולוגיה.