2. דיאלוג
...הזמנתי את הקרמשניט שלי וקפוצינו ודקלה אכלה סנדויץ ושתתה
כוס קפה. שקיות הנייר רשרשו ודגדגו לי את הרגליים. הסתכלתי
עליה בזהירות. "אנחנו מוכרחות לדבר" אמרתי.
"כן?" שאלה דקלה.
"ראיתי אותך בשיעור אנגלית היום. איך ארבל ומורן הזיעו עלייך
ואת ייבשת אותם. את גדולה!" אמרתי ורגש עז הציף אותי פתאום.
"את חושבת?" אמרה דקלה. "דוקא הרגשתי טוב עם עודף ההתענינות
הזה. ממש מרכז עניינים".
המילוי של הקרמשניט נגמר ואני נקשתי עם המזלג בבצק העלים
מתרכזת בו..."ראיתי ששרון הגיע אתמול, עוד לפני שהלכנו לביצפר.
ואללה חתיך. כזה רזון, עם המדים האלה ועם התספורת הקצוצה".
"נכנס לחדר שלו" ירתה דקלה "ויצא רק בערב, וגם זה רק בגלל
שאמא שלי חפרה אותו מכל הצדדים ולא נתנה לו לחזור למיטה. את
מכירה אותה כשהיא יוצאת חדורת מוטיבציה ומתמקדת במשימה".
"אנלא יודעת למה אתם לא מתחשבים במצבו. הוא הרי צובר עייפות
במשך ימים, אז מה אם הוא מתפרק קצת בבית?".
"מה נהיית לי סניגורית עליו, שכחת כבר את ההצקות והמכות? את
הגשר ששבר לך בשינייים?"
"אוף דיקי, תהיי קצת רצינית. גם את למדת לחפור עתיקות. בואי
נדבר על עכשיו."
"מה זתומרת?"
"אמרתי לך שהוא נהיה חתיך. מה תגידי אם אספר לך שבא לי עליו?"
דקלה, בלעה ביס גדול מהסנדביץ והתחילה להשתעל. "קרנוש, אנלא
חושבת ששמעתי טוב."
"למה מה דיקי? השרון שלך עשוי מזהב שצריך לשמור אותו בכספת?"
"קרנוש, אנלא חשבת שאני אוהבת את הכיוון שלך. מה קרה לך
היום?"
כאשר אבדנו אבדנו. הלכתי חצי דרך. אי אפשר לעצור. מוכרחה
להמשיך.
"למהמה, החמולה שלנו צריכה לקיים דיון מקדים לפני שמתחילים
לדבר על... שרון וקרן?"
דקלה קמה ואמרה: "נהיה לי קר פתאום. אני חושבת שאני הולכת. את
באה?"
"רגע, רגע. את לא מוכנה להתייחס למה שאמרתי לך?"
"דקלה הסתובבה אלי ואמרה בשקט: "יש באמת על מה לדבר?"
"כן דיקי" אמרתי לה בחיוך. "שרון הציע לי חברות אתמול".
התחלנו ללכת הביתה בשתיקה. באמצע הדרך, ליד הפרדס החשוך של
דיסקין, היא עצרה ושאלה "ומה איתנו?"
"אנחנו תמיד נישאר החברות הטובות ביותר" אמרתי לה וחיבקתי אותה
בכל הכוח.
28/11/12
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.