[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
מוכרחות לדבר

1. יש סיפור
בעל כרחנו, דקלה ואני חברות מינקות. זה מפני שההורים שלה ושלי
היו חברים והחליטו לקשור את חיי משפחותיהם יחד. כך נדדנו מבית
הילדים של הקיבוץ אל המושבה ובתוכה משכונה לשכונה, עד שהם
השתקעו במקום אחד, קנו מגרשים זהים ובנו עליהם שני בתים תאומים
הגובלים זה ליד זה. אנחנו חיים כמין חמולה. על כל בעיה מקיימים
ההורים שלנו מועצה שבטית ומקבלים החלטות משותפות. יש להם הרבה
ציוד חקלאי שהם קונים במשותף. דלתות הבתים תמיד פתוחות ואנחנו
נכנסים זה אל זה בלי לצלצל או לדפוק, ישירות דרך דלת המטבח.
ביסודי היינו באותה כיתה ורק בתיכון נפרדו דרכינו לבתי ספר
שונים, אבל נשארנו חברות טובות. גם האחים הגדולים שלנו עברו
מסלול דומה  שרון היה קטן בשנה מאחי מאור, אבל הם למדו באותו
תיכון. שרון מצא חן בעיני כבר שהייתי בת עשר והוא בן 13, אבל
הוא לא הרגיש ולא שם לב לילדה שגדלה לידו. הייתי באה לדקלה
ונכנסת לחדר שלו עם מחברת חשבון לשאול אותו שאלה שלא הבנתי.
הוא היה עונה לי בקיצור וביבושת ומשלח אותי הביתה.
היתה איזו שבת אחת כשנסענו כולנו עם אבי לים. פתאום הוא התיישב
לידי וכשאף אחד לא ראה שלח לטיפה ארוכה לרגלי. אחר כך נעלם
כאילו דבר לא קרה. אהבתי אותו וחשבתי עליו, אבל התביישתי לדבר
על זה עם דקלה. הרגשתי שאסור לי לדבר איתה על זה. משהו בתוכי
לחש לי שאם אספר לה היא לא תקבל את זה יפה. היינו מדברות על כל
דבר, אפילו על הבנים שרחשו סביבנו בכיתה, ריכלנו וצחקנו. אבל
את הסיפור שלי שרתח לי בבטן לא העזתי לספר לה.
לפני כשנתיים התגייס אחי לחיל האויר ולפני שנה, התגייס גם
שרון. לא היה שום מצב שאפרד ממנו בדרך מסודרת. הוא הרי לא
הבחין בי כלל. דקלה סיפרה לי שהוא משרת בבסיס רחוק של חיל הקשר
ומגיע הביתה רק פעם בכמה חודשים. יותר לא שאלתי, נאמנה לנדר
שכאילו כפיתי על עצמי, אבל התגעגעתי אליו. מצאתי אותו בפייסבוק
בין החברים של דקלה וביקשתי לאשר לי חברות. הוא אמנם הוסיף
אותי, אבל הפעילות שלו בדף, היתה אפסית וזה היה חסר תועלת.
לפני שבוע הוא קיבל חופשה והגיע הביתה. היה קיץ חם במיוחד
לבשתי בגדים קלים. מכנסי התעמלות וטי שירט שלא מסתירה כלום. זה
היה אחרי יומיים שהתפוצצתי בבית, עד שהחלטתי להיכנס אליהם. שוב
לקחתי את מחברת המתמטיקה הנאמנה ונכנסתי ישר לחדר שלו. הוא ישב
מופתע על המיטה ונעץ בי עיניים גדולות.
"איך שגדלת" הוא אמר לי בחביבות. התישבתי לידו והראיתי לו את
בעית שני הנעלמים (שאני מסוגלת לפתור כהרף עין). "אתה יכול
לעזור לי עם זה" שאלתי. הוא לקח את המחברת ולפתע כרך את ידו
סביב מותני ואמר "חכי לי בשמונה מאחורי המטבח". הוא ריפרף עם
שפתיו סביב אזני ושיחרר את אחיזתו. "אל תשכחי, בשמונה".
לא יודעת איך עבר עלי אחר הצהריים, אבל בשמונה שמעתי את קפיץ
דלת המטבח טורק אותה ואת צעדיו הנמרצים במדרגות. היה חושך ורק
האור מחלון המטבח שלהם האיר את עץ המנדרינות שתחתיו עמדתי -
בסילון צהוב מכושף. הוא נעמד מולי מחייך ואסף אותי בין
זרועותיו.  הרגשתי שאני נמסה. "בואי" משך אותי מאחורי הפיאט של
אביו והשעין אותי על קיר בית האימון. הוא חיבק אותי בידו
הימנית ובידו השמאלית קרב את ראשי אל שפתיו המתוקות. לשונו
חלפה על שפתי וחדרה אל פי וידיו המשיכו ללטף את גופי מתחת
לחולצה. הרגשתי זרמים עוברים לכל אורך גופי, מהראש ועד כפות
הרגליים ואם לא היה תומך בי הייתי נופלת. המתיקות הזאת סחררה
אותי וידיו החמות הרכות המשיכו ללטף ולהלהיט אותי. כל אהבתי
הגדולה שהצטברה בי במשך שנים, עלתה לראשי והציפה אותי. "מתוקה,
מתוקה שלי" הוא אמר ואני רציתי לספר לו על כל שנות הכמיהה, אבל
שתקתי.
"קרן מתוקה, תמיד ידעתי שאני רוצה בך, אבל לא ידעתי איך להגיד
לך, היית כל כך קטנה וזה נראה לא מתאים עם כל התסבוכת החמולתית
שלנו".
שתקתי והחזקתי את ידו על ברכי. הוא הוסיף. אני חוזר ביום ראשון
לבסיס. אנחנו צריכים להישאר בקשר. התחבקנו חזק חזק וישבנו ככה
על הספה הישנה שעמדה שם. ישבנו כך המון זמן. אני זוכרת ששמעתי
את הלמות לבבותינו מתזמרת בדואט. אחרי כמעט נצח הוא הוסיף
"אסור לנו להיפרד, מעתה נהיה יחד".
קבעתי עם דקלה ללכת לקניון ואחר כך לסרט. הלכנו לקניון וקניתי
חולצה חדשה וזוג נעליים. דקלה שתקה ולא קנתה כלום. "מה השמחה
הזאת שקפצה עלייך פתאום?" שאלה אותי.
הלכנו לסרט לאחר שהצטיידנו בדלי עם פופקורן. אל תשאלו אותי מה
ראינו. אני פשוט לא הייתי מרוכזת. המחשבות שלי היו במקום אחר.
אחר כך הלכנו ל"ארקפה" הזמנתי את הקרמשניט שלי וקפוצינו ודקלה
אכלה סנדויץ ושתתה כוס קפה. הסתכלתי עליה בזהירות. "אנחנו
מוכרחות לדבר" אמרתי.
"כן?" שאלה דקלה.




2. דיאלוג
...הזמנתי את הקרמשניט שלי וקפוצינו ודקלה אכלה סנדויץ ושתתה
כוס קפה. שקיות הנייר רשרשו ודגדגו לי את הרגליים. הסתכלתי
עליה בזהירות. "אנחנו מוכרחות לדבר" אמרתי.
"כן?" שאלה דקלה.
"ראיתי אותך בשיעור אנגלית היום. איך ארבל ומורן הזיעו עלייך
ואת ייבשת אותם. את גדולה!" אמרתי ורגש עז הציף אותי פתאום.
"את חושבת?" אמרה דקלה. "דוקא הרגשתי טוב עם עודף ההתענינות
הזה. ממש מרכז עניינים".
המילוי של הקרמשניט נגמר ואני נקשתי עם המזלג בבצק העלים
מתרכזת בו..."ראיתי ששרון הגיע אתמול, עוד לפני שהלכנו לביצפר.
ואללה חתיך. כזה רזון, עם המדים האלה ועם התספורת הקצוצה".
"נכנס לחדר שלו" ירתה דקלה  "ויצא רק בערב, וגם זה רק בגלל
שאמא שלי חפרה אותו מכל הצדדים ולא נתנה לו לחזור למיטה. את
מכירה אותה כשהיא יוצאת חדורת מוטיבציה ומתמקדת במשימה".
"אנלא יודעת למה אתם לא מתחשבים במצבו. הוא הרי צובר עייפות
במשך ימים, אז מה אם הוא מתפרק קצת בבית?".
"מה נהיית לי סניגורית עליו, שכחת כבר את ההצקות והמכות? את
הגשר ששבר לך בשינייים?"
"אוף דיקי, תהיי קצת רצינית. גם את למדת לחפור עתיקות. בואי
נדבר על עכשיו."
"מה זתומרת?"
"אמרתי לך שהוא נהיה חתיך. מה תגידי אם אספר לך שבא לי עליו?"
דקלה, בלעה ביס גדול מהסנדביץ והתחילה להשתעל. "קרנוש, אנלא
חושבת ששמעתי טוב."
"למה מה דיקי? השרון שלך עשוי מזהב שצריך לשמור אותו בכספת?"
"קרנוש, אנלא חשבת שאני אוהבת את הכיוון שלך. מה קרה לך
היום?"
כאשר אבדנו אבדנו. הלכתי חצי דרך. אי אפשר לעצור. מוכרחה
להמשיך.
"למהמה, החמולה שלנו צריכה לקיים דיון מקדים לפני שמתחילים
לדבר על... שרון וקרן?"
דקלה קמה ואמרה: "נהיה לי קר פתאום. אני חושבת שאני הולכת. את
באה?"
"רגע, רגע. את לא מוכנה להתייחס למה שאמרתי לך?"
"דקלה הסתובבה אלי ואמרה בשקט: "יש באמת על מה לדבר?"
"כן דיקי" אמרתי לה בחיוך. "שרון הציע לי חברות אתמול".
התחלנו ללכת הביתה בשתיקה. באמצע הדרך, ליד הפרדס החשוך של
דיסקין, היא עצרה ושאלה "ומה איתנו?"
"אנחנו תמיד נישאר החברות הטובות ביותר" אמרתי לה וחיבקתי אותה
בכל הכוח.


28/11/12








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"... ויברא
אדוני את הבמה
ואת הסלוגן;
ויאמר כי
טוב..."


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/11/12 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה