תל אביב סוף שנת 1964, על חורבות גמנסיה הרצליה הולכת ומוקמת
מפלצת בטון רבת קומות. ראשונה ובודדה תמתין עוד שנים רבות
לאחיותיה הארכניות  שישנו את קו המיתאר של העיר. פטישים
הידראוליים תוקעים כלונסאות ברזל בדפיקות קצובות השורטות
ומהדהדות את עור התוף.

רח' אחוזת בית. כל אורכו כארבע מאות מטר בלבד. עבור שימי,
הסטודנט מהכפר, הוא מרכז העולם. לא מזמן השתחרר מהצבא ולומד
להכיר את העיר הגדולה.

בסניף הבנק הקטן בו החל לעבוד, הוא משרתם של שני אדונים
נרגנים. מר חייק, המתעמר בו ללא הרף, מעביד אותו בעבודות
משעממות וחסרות תועלת (כמו העתקת טבלאות אין סופיות) ומר
גולדשטיין שלוקח אותו כמלווה - חצי מאבטח - לטיולי קבורת כסף
ישן. עם מזוודה מרופטת מלאת שטרות כסף בלויים וישנים המיועדים
למיחזור, הם פוסעים ברח' נחלת בנימין דרומה לעבר מבנה בנק
ישראל הסמוך לבית צים (שישרף כליל עוד שנתיים). כל מזוודה כזו
בת כמאה אלף לירות - סכום עתק בשטרות לא מסומנים - מהווה פיתוי
ותאווה לידייו הרעבות של  פושע מזדמן. מנהל הסניף - מר ורד,
נמוך ועגלגל, הוא הולנדי חייכן וטוב לב שממעט לשים לב לעובדיו.
מי שעסוק במקומו ללא הרף בחלוקת הוראות לעובדים הוא סגנו מר
מניואל, אמריקקי דיסלקטי, שאינו מסוגל לכתוב משפט עברי פשוט,
אבל לעומת זאת התברך ביותרת שכל וזכרון פנומנלי. הוא נע כתזזית
לאורך שמונת המטרים של הסניף. הלוך וחזור בוחן ומתעניין ומשגר
הוראות.

לפני הצהריים נשמעת דפיקת מקלו של "ארק" על שבכת הברזל הכבדה
והמשורינת החוצצת בין דלת הזכוכית שבחוץ לבפנים. "ארק" הוא מלך
קבצני העיר. הוא אינו יודע לבקש נדבות אלא לדרוש אותן בתוקף
תוך נפנוף מקלו המאיים. ארק הוא יהודי נמוך מגודל זקן לא ברור
בן שבוע ימים או יותר.  הוא נקרא כך בשל ריח הארק הנודף תדיר
מפיו. לבושו מקומט וחסר צורה. מכנסיים אפורים קשורים בחוט גס
וזקט שהיה פעם חלק מחליפה מהודרת. חולצתו מלוכלכת וחסרת צבע
מזוהה. על ראשו מגבעת שמוטה כלפי מטה כמין קונוס ועיניו הקטנות
חדות וחודרות. גבותיו הלבנות מזדקרות קדימה. חדידה - קטן קומה
עם פנים חדודים כציפור הוא השליח כלבויניק, של הבנק. כהרף הוא
נזעק למשימה - שועט קדימה ושם בידי "ארק" מספר מטבעות. "תן לי
לירה" צועק "ארק" בקול צרוד, חלוד וחסר בושה ומקיש במקלו
המאיים על השבכה. חדידה נאלץ להוסיף לו עוד מספר מטבעות כדי
להרחיק את הבושה מגרשת הלקוחות, מן הבנק המכובד ואץ במעלה
המדרגות ליטול את ידיו.

בצהריים, שולח מר אהרונצ'יק את שימי לסניף "המפעיל" שבנחלת
בנימין, כדי לעשות צילומים של הסכמים. יש להם מכונה מופלאה
שמשתרעת על חדר שלם, קוראים לה "קסרוקס" וכשמניחים דף אחד של
החוזה בקצה אחד של החדר, הוא מתחיל לנוע לאורך כל פס המכשירים
הפזורים בחדר ואחרי שתי דקות יוצא מהמכונה הקרובה, העתק מושלם
של הדף.

ברחוב מונטיפיורי פינת נחלת בנימין, מבחין שימי ב-"עליה
השניה". זהו כינוייה של אישה מבוגרת, ששרידי חן אצילי עדיין
מובחנים בפניה. היא דקת גיזרה עם שיער פלטינה שקלועים בו סרטים
תכולים, כמו לילדת גן ולה עיניים נטולות מבע. היא לובשת תמיד
את אותה שמלת מלמלה מלוכלכת בצבע תכלת שבשוליה רקומים פרחים
ורודים והיא נעה כמו רקדנית בעולם של דמיון. אישה זקנה שנתבלעה
דעתה ואפילו נדבות אינה מבקשת.

אנשים כמוה הם חלק מנופה של העיר ואין יום שלא ניתן למצוא אותם
בפינתם הקבועה.

ברח' אלנבי, לא רחוק מבית הכנסת הגדול,  יושב חצי שוכב קבצן
מבוגר וגדל גוף לבוש כולו בגדי תכריכים והוא תופר מבדי כותנה
העשויים משקי סוכר שנפרמו - תכריכים חדשים לעצמו. על ידו קופסת
שימורים מפח שאליה מטילים עוברי אורח רחמניים, מטבע אחד או
שניים (גרוש עד עשרה גרוש).

התחנה המרכזית (שנקראת כיום "ישנה"), מושכת אליה את כל בעלי
המומים, חסרי הגפיים והשרופים, בעלי גידולים שונים. הם יושבים
על המדרכות במקומות הסואנים ביותר ומציגים לראווה את מומיהם.
נחיל עוברי הדרך ששוטף במדרכה, לא נעצר לידם, אבל מטבעות
מוטלות תוך כדי תנועה וללא עצירה.

מתחת לככר המושבות נמצא לבירינת מפותל של מעברים תת קרקעיים
רווי כולו אדי אמוניה, ליזול ושאר  חמרי ניקוי. למקום זה
מתקבצים כל סוטי העיר, נלחמים ביניהם על כל בלטה.

מתחת לככר מגן דוד עוברת מנהרה שמחברת בין רח' קינג ג'ורג'
לשוק הכרמל. הפסיפס של קירותיה מתקלף וציורי גרפיטי מזעזעים
מחליפים אותו. לכאן מתקבצים ה"אמנים" מנגני גיטרות
וסקסופוניסטים קטועי אברים. הם מנגנים סולו או משתפים פעולה
בקקופוניה מפחידה. המנהרה קצרה, אך מפחידה וכל העובר בה חש כשם
את נפשו בכפו, גם סיפורי אימה מסוגים שונים מתהלכים סביבה.
שנים רבות אחר כך גילינו את אותה תחושה בתחנות המטרו של
פאריס.

מתחנת אגד של בת ים חולון, ניתן לראות ממזרח לשדרות הר ציון,
בין הגדוד העברי ללוינסקי, גן פיקוסים ענקיים שצמוד לבית ספר.
חי שם, אחד הקבצנים המוזרים ביותר. מי שמגיע למקום בשעות אחר
הצהריים המאוחרות, רואה איך הוא מטפס על אחד הפיקוסים ומתקין
את עצמו לשינה בין ענפי העצים. מסדר את יצועו בבדים מרופדים
והוא  עצמו מתעטף  בבדים ויושב/שוכב על העץ.

אלו קבצנייך עירי הקרויה היום "ללא הפסקה", רובם ודאי נפטרו מן
העולם לפני שנים רבות ואיש אינו זוכר אותם ולא את טיפת הצבע
השונה שתרמו לעיר מוכת השמש הזו בשנות הששים.

פורסם לראשונה ב 19/01/2007 ומועלה שוב בעיבוד חדש.