[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
פרה נפוחה

בית הספר התיכון, נקרא "תיכון חקלאי עיוני". למה עיוני? כי
המקצועות החקלאיים נלמדו בו דרך הגיר והלוח. היו אמנם כמה
דונמים בהם ניטעו סוגי הדרים, אולם בהשוואה ל"כדורי". "מקוה
ישראל", "הכפר הירוק" ו"פרדס חנה" הוא היה עיוני. כדי להצדיק
את המילה חקלאי" לימדו בבית הספר גם מקצועות כמו "תורת הקרקע",
"בוטניקה", "מטעים" ו"גידול בהמות". בתקופה שבה למדתי, בית
הספר היה קטן וקומפקטי. מתוך 50 תלמידים שהגיעו לשמינית, שלחו
רק עשרה לכיתת הכנה לבחינות בגרות וכל היתר נדחסו לכיתה אחת,
ללא הגדרה ברורה. בכיתת הקטנה שבה למדנו, התרכזו תחת קורת גג
אחת, שני תלמידים שהיו הגבוהים ביותר בבית הספר (1.85)  ולידם,
שני התלמידים הנמוכים ביותר. אריק ואני. את הרביעיה הזו כיניתי
"ענגמדת". גלגולי הזמן הפכו את אחד הגבוהים לפרופסור לחקלאות
ואת השני לפקיד בבנק הפועלים. אני הפכתי לרואה חשבון ואריק הפך
למהנדס מים והלך לגור במצפה בגליל.

במלחמת לבנון השניה, סבל הגליל מהפגזות טילים צפופות שנפלו בכל
מקום, הציתו יערות ופגעו במבנים וגרמו נזק רב. אריק ישב במצפה
שלו וראה משם את הגליל בוער ומשהו קרה לו. כחמישים שנה לאחר
שנפרדנו מבית הספר  ו-15 שנה אחרי פגישת המחזור האחרונה
(והיחידה), הציפו את אריק געגועים לחבריו והוא החל לשלוח
מיילים נוגעים ללב. הפשרתי, התפשרתי והזמנתי אותו להתארח
בביתנו. הוא הגיע אחר הצהריים. לקחתי אותו לסיור בעיירתנו
המתפתחת. ישבנו לארוחת ערב והחלפנו הגיגים, מסמנים פרשות חיים
בחמישים השנים האחרונות. שני גברים ישראלים, לא יכולים לנהל
שיחה כך סתם בלי להתעניין במיקום של כל אחד במלחמות ישראל.
אריק סיפר לי על מה שראה מהמצפה במלחמת לבנון השניה ואני
סיפרתי לו על מלחמת לבנון הראשונה שסיימה את שירות המילואים
שלי בצבא כאשר חזרנו מאגם קרעון למרג' עיון. מהר מאד גלשנו
לדבר על מלחמת יום הכיפורים ואני סיפרתי לו על חצי השנה
שביליתי בבוקעתה ובנפח. אריק חייך אלי בהבנה משתתפת. "חכה עד
שתשמע אותי, אתה אפילו קשור ישירות לסיפור..." גירה אותי.
היינו עייפים מאד והלכנו לישון. למחרת, הערתי אותו בארבע בבוקר
כדי לראות זריחה מעל ים המלח ומשם חזרנו לארוחת בוקר מפשירה
בבית.

"תשמע סיפור" אומר לי אריק, על הכוס קפה. "אתה זוכר את שגב?"
אם אני זוכר את שגב? זה היה החביב מכל מורנו. זקן חביב וחייכן
שהגיע היישר מ"מקוה ישראל" שם היה דמות אלמותית. שגב אהב את
ההולכות על ארבע ואת אהבתו זו העביר אלינו גם בלי שביקרנו אף
לא ברפת אחת במהלך שנות הלימוד. לימד אותנו שהפרה היא חיה
חביבה שמעלה גרה ולצורך זה, יש לה 4 קיבות. לעיתים, קורה שפרה
מתנפחת כתוצאה מהיווצרות גזים בבטן ומאחר ואין לה מנגנון הפלצה
- כמו לאדם (אומר שגב, לקול צהלות הצחוק של התלמידים) - הם
אינם יכולים להתנקז. כתוצאה מכך, הפרה עלולה למות והדרך היחידה
להציל אותה היא להשתמש בטרוקר. באחד השיעורים הביא לנו שגב,
טרוקר אמיתי שנראה כמו חרב נירוסטה עגולה עם נדן שקצהו קטום
וממנו מבצבץ חוד החרב. הוא הסביר לנו איך - במיומנות רבה
ומקצועית תוקעים את הטרוקר - החרב והסדן במקום מסויים מתחת
לצלעות ושולפים את החרב. נותר בגוף רק הסדן, שהוא צינור דרכו
מתנקזים הגזים שהצטברו. אני זוכר שמישהו שאל אם זה לא כואב
לפרה. "הפרה" ענה שגב החביב, "לא מרגישה את זה כמעט, זה כמו
שאנחנו מרגישים מזרק רגיל ".

"אלא מה" אני אומר לאריק. "זה היה מורה, מורה. מהסוג שאין כאלה
יותר. לראות אותו ולצחוק - לא לאיד, אלא משמחה. היה מסתכל
עלינו כמו סבא קשיש ורב ניסיון, אל נכדיו ומחייך באושר. אני
זוכר איך נהג לגרור את רגליו על הרצפה - משפשף אותן כאילו היו
נעלי בית - כשנגע בנושא מרגש..."

"טוב אל תיסחף" מעיר אותי אריק. "בוא אספר לך... יום לפני
שפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי ברמת הגולן בסיור שעשיתי
במסגרת עבודתי כמהנדס במקורות. באותו ערב נשארתי ללון בקיבוץ
שברמת הגולן שהיו לי בו מכרים. היתה כבר כוננות עקב בומים
אל-קוליים של מטוסים סורים. היה קר וישבנו בחדר אוכל שהיה בו
תנור ומיחם. לגמנו הרבה כוסות תה ושיחקנו שח. אורי, מזכיר המשק
נכנס והודיע שהודיעו לו שהרמה נמצאת בעוצר. לא נותנים לעלות
אליה ושאנחנו חייבים לפנות במיידי את הנשים והילדים. כמו שהוא
מדבר,  נכנס הרפתן והודיע שהפרה מילכה, התנפחה ושוכבת ברפת
ושצריך להזעיק בדחיפות את מישקה הוטרינר מקיבוץ דפנה. "מצטער
מאד" אמר המזכיר. יש מצב חירום, אין עליות לרמה". הבטתי בפניו
הזועקים של הרפתן ונזכרתי בשיעור שהעביר לנו שגב בזמנו. אני
זוכר את הציור שתלה מעל הלוח עם הסימון המדוייק שבו צריכים
להכניס את הטרוקר, בתנועה אלכסונית מלמעלה למטה לכיוון החזה.
לא יודע מה קרה לי, איזה שד נכנס בי ואמרתי לרפתן שאני מוכן
לעזור לו. הלכנו יחד בחושך כשאני מקלל את עצמי ואת פי הגדול.
במשרד של הרפתן היה טרוקר ארוז בתבה שחורה. בפעם הראשונה בחיי
אחזתי בידי טרוקר. הוא הבריק בצבע הנירוסטה שלו ואני הרגשתי
איך זעה קרה מתפלשת בגבי למרות הקור. הרתחנו מים בקומקום ונתתי
לרפתן לשטוף אותו. החזקתי את ידי פרושות מול עיני. הן לא רעדו.
הפרה - עם בטן ענקית - שכבה על צידה, ראשה פשוט לפנים וגעתה.
נטלתי את הטרוקר בידי וניגשתי אליה מכיוון הראש, כמו שראיתי
בתמונה ששגב תלה על הלוח. לקחתי גיר מהלוח של סידור העבודה
וסימנתי איקס גדולה על המותן של הפרה. אמנם איני מאמין גדול,
אבל נדמה לי שבכל זאת מלמלתי איזו תפילה קצרה. הנפתי את הטרוקר
ותקעתי אותו בנקודה המסומנת, באלכסון לכיוון המקום המשוער של
הכרס. הטרוקר נתקע בלי שהפרה תגיב. ביד רועדת שלפתי את הטרוקר
מן הנדן ולפתע השפריץ אל פני סילון ירוק ומצחין ושטף את כולי.
חשבתי שאני מתעלף. תפסתי את מעקה הברזל של הרפת והתנדנדתי.
השפריץ הירוק המשיך לצאת בשטף, עד שנעצר.

רגע או שניים אחר כך, כבו כל האורות בקיבוץ. הרפתן משך אותי
בידי והוביל אותי למקלחת. מישהו הביא לי בגדים נקיים. וכך בשעה
מאוחרת בלילה, במי אוקטובר קפואים, התקלחתי שעה ארוכה, סובל את
מדקרות המים ומתקרצף בכל גופי כדי להיפטר מהסירחון הירוק.

באותו לילה התחילו ההרעשות של המלחמה. לרדת מהרמה לא יכולתי
ונשארתי בקיבוץ כעשרה ימים משתלב בעבודות ובביטחון. ככה נכנסתי
למלחמת יום הכיפורים. כניסה שלעולם לא אשכח".

"ומה עם הפרה?" אני שואל, נשארה בחיים?

"תאמין לי, אני לא יודע. שמעתי שהרפת של הקיבוץ חטפה פגיעה
ישירה ומעולם לא יצא לי לברר את זה עד הסוף".

"סיפור סיפור" אני אומר לו, "חבל שאתה לא כותב אותו".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בו'נה יאמאניאק
אני דוקר אותך
למי קראת ערס
צעצוע??


ערס צעצוע בשלב
ההכחשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/12/12 10:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה