שנינו מביטים בארון הבגדים
הכל מסודר, כמו אז
את מוציאה מכנס אחד שלי
לבשתי אותו, עוד בתיכון
את מחייכת
שואלת עד מתי
השלמנו עם הרבה דברים
נתנו להם ללכת
עכשיו הם לא מניחים לנו
אני מדליק סיגריה
בדיוק כמו אז,
ששמענו מוסיקה
ודמיינו את לונדון
כל מה שיכולנו לראות
זו את החצר האחורית
לא יכולנו לדמיין את עצמנו
משוטטים בנוטינג היל
והנה אנחנו עכשיו
חלפו רק עשר שנים
ונדמה שעוד מעט, יכולים לסגור את השער
לא נצא יותר, לא נבקש להיכנס
את אומרת, תביט במראה
השלמנו עם הזמן
שקית של עיתונים ביום שישי, מוסיקה ישראלית בצהריים
לא חולמים לקום מאוחר
לא זקנים, אבל הפסקנו להיות צעירים
אני מסכים, מחייך ואומר
לפחות עברנו את שלב האכזבה מהר
לא שואלים יותר
מה חלמנו, ואיפה כל החלומות ההם עכשיו
ארון בגדים מסודר
כמו לא היתה כאן מלחמה מעולם
את יכולה למצוא שם
את אותה חולצה שחורה
את כבר לא שואלת, מתי תלבש חליפות עם עניבה
אני הפסקתי לחפש את המגפיים השחורות שלך
נשכבים על המיטה
אני יודע, מה את רואה עכשיו
אנחנו לא בלונדון, כבר לא נהיה שם לעולם
את יודעת מה אני חושב
איך הפסקנו להרגיש אשמים
לא זוכרים מה פספסנו, לא מתעכבים על הפרטים
אני מסתובב אליך ואומר
יש כמונו אלפים, בסוף הגענו לאן שהיינו אמורים להגיע
הרי בסוף כולם, מביטים על חלומות מאוחסנים
בסוף כולם מבינים, שלונדון לא גדולה מספיק להכיל את כולם
בסוף כולם נשכבים על המיטה ולא חולמים להתעורר מאוחר