הבחורים שהיו לי יכולים להרכיב להקה. שתי גיטרות, (קונטרה) בס,
תופים, קלידים כפולים. הם יישמעו טוב ביחד. יזרמו אחד עם השני
באורגיה יצירתית ויחכו כולם לסולואים. אז תגיע החגיגה האמיתית:
כל אחד ירביץ כמה דקות על הכלי שלו, יתענג עם עצמו כשהשאר
ממתינים בשקט ובעצבנות-מה לתורם. הם טובים בסולואים, הבחורים
שלי. מסתדרים הרבה יותר טוב לבד, כשהזרקור עליהם והם יכולים
להראות לעולם כמה הם מוצלחים. להופעות הם יצרפו זמרת. יפה כזאת
עם קול חרוך שיודע להיות מתפנק כשצריך. הם יעבדו איתה צמוד
צמוד, ויזמינו אותה לחזרות פרטיות. היא תתמסר לכל אחד מהם בקול
המענג שלה, כשהם מלווים אותה בכלי. עם כל אחד היא תשים לב
פתאום שהמוזיקה כבר לא תואמת למילים. שהקול שלה הולך לאיבוד
בצלילים המכשפים שהבחור המצודד לידה משמיע. היא תנסה להילחם
בזה בהתחלה: תשיר חזק יותר, תנסה להתאים את עצמה למנגינה. אבל
זו תשתנה תדיר ותעלה בחוזקה על השירה. לאט לאט היא תידום,
תתיישב על הכיסא שבחדר ותאזין למוזיקה. מבחירה. לא שכפו עליה
או משהו. היא פשוט אוהבת קטעים אינסטרומנטליים והשירה שלה גם
ככה טובה פחות מהמוזיקה. היא עוד צעירה, צריכה להשתפשף בעולם
המוזיקלי, לשפר את השירה שלה, לחדד אותה. והם... הם גדולים
ומנוסים ויודעים יותר טוב ממנה. כשהיא תבין את זה ולא תוכל עוד
לעמוד בצד בהופעות ולמחוא כפיים הכי חזק באולם אחרי כל סולו,
הם יפטרו אותה וימצאו אחת אחרת. הקודמת תמשיך לבוא להופעות,
הפעם מהצד של הקהל. היא תקנה כל אלבום ותגזור כל קטע בעיתון
שמדבר עליהם. כמובן, היא תגחך על "הסאונד הזה שלהם. לא משתנה
אף פעם. כמה אפשר?", אבל בתוך תוכה תדע שהייתה נותנת הכל כדי
להיות שוב שם איתם על הבמה.

ללהקה שלהם הם יקראו "מלון שוברי הלבבות".