אני מסתובב בבית ומחפש
מקום לשבת ולכתוב.
זה מאוד עוזר לכתוב, ממש
מסייע,
לפרוק את כל הבולשיט המזעזע
שרץ אצלי במוח, כבר
שנים.

אני עובר חדר חדר ולא מוצא
מקום לשבת או
שאני רוצה
לערוך לכם את הסיור הזה בבית חלומותיי -
בואו ונתחיל גבירותיי ורבותיי

אל תשימו לב לגופות שצפות
באמבט האדום כדם
(לנקמת ילד קטן עוד לא הגיע הזמן).
בלשון מרומזת ורגל חפצה
אני בועט חלקי ידיים מהרצפה
ולנוכח המבט הנגעל בעיניכם הקרות

אני גורר אתכם אחרי
במסדרון עם התמונות המשפחתיות
באחת כולנו מחייכים על רקע של נוף מדהים סוראליסטי ומדמם
השנייה של עקדת יצחק
זה מהמם!

אל תביטו לאחור יותר, הדלתות
נסגרות על מנעול ובריח,
אתם מתרחקים ממני, ואני מעצמי, ועצמי מסריח,
וצועק בתדהמה כשאני שוחט אותו
מול עיניכם המשתאות
אני מלקק את הדם מהסכין ומחכה
לבאות.

אני מסתובב בבית ומחפש
איפה כל זה קרה,
ותמיד מגיע לאותו החדר, ורואה
את עצמי במראה.

זה לא יכול להיות. אתה מת!
אני אומר לו מתייפח.
רצחתי אותך במו ידי, אני עדיין זוכר
את הריח.
והוא מחייך אלי בהבנה סופית של
המציאות המדומה,
ומושך את מצחי אליו, עד שאני
שעון על הזכוכית הקרה.

אתם עדיין איתי. יופי, אז
אל תעמדו שם סתם ככה!
אני ממש צריך עזרה כדי לסיים
את סיור הבלהות.
תחתמו כאן וכאן לשחרר את הגופה
ורב תודות.