קודם חשבתי שניסע במונית, לא עלה על דעתי לאחר.
אבל איתן אמר שחבל על הכסף וממילא הוא השיג לנו טרמפ... אז
הסכמתי.
הטרמפ איחר ואז כבר נלחצתי ובמיוחד שהטרמפ התקשר וסיפר על פקק
ענק שבגללו הוא בעצם מאחר, עכשיו בכלל חשבתי שאין סיכויי
שנגיע בזמן ואולי אפילו היום כבר לא נדבר איתם, אולי לא היום
אולי לא אף פעם, ובעצם אולי הכל זה חסר טעם ושטויות וחבל על
הכסף אומנם לא שלי, של רינה, ושחבל על הזמן, ויכולתי לעשות
משהו אחר. אולי לנסות לעצור את הזמן או לחזור בזמן או סתם
לישון למשל, משהו שהייתי כל כך זקוקה לו בסופו של יום.
אז מהר מהר נדחפנו לתוך הטרמפ בפינת הרחוב ונסענו.
כל הלחץ היה ממש מיותר כי רינה כנראה לא רצתה שנאחר אז היא
אמרה לנו במכוון להגיע חצי שעה קודם לכן ולכן המקום היה חשוך
וסגור לפחות כלפי חוץ, אז חיפשנו איזה בית קפה לקחת איזה קפה
הפוך שלא הספקנו לשתות בבית. אבל הכל היה סגור וחשוך ושומם,
רחוב חסר חיים מת שכזה... שהזכיר לי למה בעצם אנחנו שם. אז
עמדתי כמה דקות ושתקתי מכובד הכבוד ויותר מפחד.
למה בעצם אנחנו לא מתקשרים? איתן שאל
אז התקשרנו לרינה...
תוך כמה שניות כבר היינו על מדרגות אחוריות צרות עם אורות
מעומעמים שכאלה ושלטי פרסומות שכאלה, אל תוך אולם קטן. כמה
ספות היו פזורות פה ושם... ובפינה מי חם וקפה ונס קפה
וסוכר...
איתן שאל אם בא לי קפה? איך אפשר לשתות קפה בלי לעשן?
וויתרתי.
רינה ירדה מהקומה העליונה ואיתה עוד כמה וכמה פנים לא מוכרות
כמובן
מאיפה שנכיר אותם?
מישהו הגיח פתאום מתוך איזה חדר צדדי התיישב ליד שולחן קטן
שכזה בפינת החדר וביקש מהנוכחים למלא את הפרטים, ועל פתקון
קטנטן לכתוב מה בעצם אנחנו מבקשים מרותי.
טוב אז איתן התחיל לקח את הפתק כתב את שמו וכתובת האימל שלו
והפלאפון וכתב מה יהיה עם הסרטן שלו.
ואני ידעתי שאם אשאיר כל כך הרבה פרטים אולי הדואר שלי יוצף
ואין לי את הזמן ואם אשאיר את מספר הפלאפון שלי אצטרך בהמשך
להחליף את המספר ויש לי טוקמן אז זה יעלה לי בסימ חדש... אז
כתבתי את שמי וחצי מהמייל התעלמתי מרישום מספר הפלאפון שלי
וכתבתי שאני רוצה לדבר עם אבא ואמא שלי לסגור איזה עניין קטנטן
שלא הספקתי וזהו.
לא בדיוק ידעתי למה בעצם אני כאן ומה בעצם אני רוצה אבל רינה
רשמה אותנו כמה שבועות קודם לכן ואמרה שכדאי ותבואי
ותראי...ומה בעצם יש לי להפסיד? ועוד ועוד ובקיצור קנתה את
הכרטיסים בהנחה כמובן, כי היא כבר משלמת כמה עשרות אלפי שקלים
כבר כמה חודשים ממילא... אז יש לה הנחה עבורינו כמובן
ובכלל רינה אמרה שהיא מדהימה אז אני מתה על אנשים מדהימים
והייתי סקרנית כל כך אז באתי והבאתי את איתן גם... מה רע? ומה
יש לו בעצם להפסיד?
רוני פתח בכמה מילות הסברה על הערב המיוחד והמדהים המצפה לנו.
והוביל כמובן אל אפשרות התשלומים לקורסים הנפתחים ש'קים
ישרכארט ויזה מה שלא יהיה מכל הבא ליד...
וכמובן שהדלת נפתחה בתזמון מדוייק בדיוק כשרוני הכריז
רותי נכנסה לחדר.
קדה קידה קלה חייכה חיוך גדול, מה גדול? ענק
ואמרה שלום לכל הנוכחים לנו ולכל אלה שמימיננו ומשמאלנו לפנינו
ואחרינו ומאחורי כתפינו...
רותי אמרה שקהל גדול נוכח איתנו היום שכולם כולם אוהבים להגיע
ושהם סקרנים ושאולי יבואו עוד... נתנה כמה הנחיות
ושנפתח את החלון כי נהיה צפוף כל כך וחם כל כך...
אני התחלתי להזיע מפחד.
רותי לקחה מהשולחן את הפתקים עצמה את העיניים חייכה לעצמה כל
מיני חיוכים קראה פתק קטנטן ושאלה
מי זה איתן? איתן הרים את היד
רותי קראה לו לשבת קרוב בשורה הראשונה ממש ממש מולה
ואמרה
אני רואה בדידות אני רואה מחלה וזה לא קל ואיתן ענה שזה
בדידות מרצון המחלה ממש לא! וצחק
אבל היא המשיכה ואמרה שהיא יודעת כמה שהוא בודד וכמה שקשה
לו... והוא סיפר על אמא שלו שמתה מסרטן ועוד כמה אחדים
מהמשפחה. רותי חיבקה אותו חיבוק אמיץ שכזה שאפילו אני מלכת
החיבוקים לא הייתי מחבקת כך את אף אחד. איתן הרגיש כל כך נעים
שהעיניים שלו דמעו כי הוא נזכר באמא שלו והוא חיבק אותה כמו את
אמא שלו בחזרה... וכולם מחאו כפיים.
רותי אמרה שהיא רואה שיש סיבה שהוא יצטרך לפגוש אותה בהמשך
באופן אישי שהיא תשלח לו מייל שהיא מבטיחה לעזור לו אם רק הוא
ירצה לשתף פעולה.
בתוך כמה דקות היא הזכירה כל מיני שמות נשמות שיוצרות איתה
קשר... וכל אחד קפץ ואמר שהשם הזה הוא של מישהו שהוא הכיר או
מכיר. והיא אמרה שזה מוסר מסר כזה וזה מסר אחר ועוד שכאלה
מסרים שונים ומשונים שלא בדיוק התאימו לאף אחד...
גם אני ניסיתי והתאמצתי וניסיתי למצוא את הקשר שבכל שם שבכל
קשר וחיפשתי שאולי אולי איך שהוא זה יתאים גם לי.. אבל אף שם
לא היה קרוב ואף שם לא התאים... ואני רק רציתי לדבר עם אמא שלי
ואבא שלי לסגור איזה עניין קטנטן וזהו.
אבל רותי אמרה לכל אחד ואחד שקפץ שיש! ושהיא רואה את הסיבה
ואת הצורך להיפגש איתה באופן האישי ובהרחבה ושהיא תשלח לו מייל
ותתקשר ובלה בלה בלה...
ורינה ישבה ושאבה אל תוכה את כל התחושות ואת כל ההרגשה
וההתרגשות והאמינה בכל ליבה ואמרה
נכון שהיא מדהימה? נכון שהיא מדהימה?
ואני רק חשבתי על המינוס הענק שלה בבנק ועל שתמיד היא בוכה
שהכסף לא מספיק לשום דבר ושיש לה הרבה הוצאות ותשלומים וחובות
ובלה בלה בלה...
בהפסקה רמי בעלה התקשר ושאל איפה היא? ומה? עד עכשיו את עם
המתים?
ומתי היא באה כבר הביתה?
אחרי ההפסקה הגיע תורי.
רותי קראה מה שכתבתי בפתק שלי ושאלה מי זאת מאירה?
הרמתי את היד גבוה גבוה כמעט בעמידה
בואי היא צוותה עלי בואי שבי כאן! בשורה הראשונה קרוב אלי
אז התקרבתי והתישבתי
היא הביטה בי במבט שכזה מתקשר שכזה... ואמרה
חתיכת חיים היו לך
רינה התלהבה ולא הצליחה להתאפק קפצה ממקומה ומחאה כפיים
וכולם מחאו איתה..
רותי הבינה שהיא בכיוון הנכון שפשפה את כפות ידיה ויצאה לקרב
המוחות.
אני מורידה בפניך את הכובע על הכוחות ועל התעצומות ועל ועל ועל
ועל הכל הכל.
אני חשבתי שזה מתאים כל כך לכל אחד ואחד מהנוכחים בחדר שאם לא
כן למה כולם כאן?
ובעצם למי אין איזה חתיכת חיים שכזאת, מסוג החתיכות - כאלה
ואחרות?
מחיאות הכפיים הסוערות גרמו לי כמעט לחלום על רגע התהילה
שלי... הנה הוא בא. אני עומדת על הבמה, תקתוקי המצלמות והבזקים
ומחיאות כפיים ומכובדים... ואני מקבלת את פרס ישראל. לא יודעת
על מה...
ולמרות הכל פתאום חלפה בי מחשבה במוחי שעוד שניה אני הולכת
להאמין עוד שניה אני מדברת עם אבא ואמא שלי ותם הבלאגן ונסגור
את העניין הקטנטן ההוא שלא הספקתי וזהו.
ואז רותי אמרה בטון מרעיד שכזה, מניאק!
מניאק זה מתאים לי? לא מתאים לי? חשבתי...בעצם למי לא מתאים
מניאק, מניאק יכול היה להתאים לכולם.. תמיד יש איזה מניאק בן
זונה אחד שכזה לכל אחד יש. לכולם יש. אבל המניאק שלי עדיין לא
מת... הוא חי וקיים.
התעללות גדולה היא אמרה, אני רואה התעללות גדולה
היא מלמלה... עצמה את העיניים ואמרה התעללות גדולה
חתיכת חיים היו לך.
את רוצה להגיד לאבא שלך כל מה שלא אמרת לו כשהיה בחיים
תגידו לו היא אמרה, תוציאי הכל, תתנקי - יהיה לך קל
הבטתי אליה במבט מרחם שכזה
אבא שלי? חשבתי שהיא ממש הגדישה את הסיאה
אז יאללה למלחמה חשבתי, אם כבר אז כבר - יאללה חגיגה
לא סיפרתי להם שאבא שלי היה האיש הכי נהדר שהכרתי האיש שהכי
אהבתי האיש שאני הכי מתגעגעת אליו כי כולם כבר נכנסו לאטרף
שכזה
כולם בטח רצו שאני אהרוג את האבא המניאק הזה המת
והיה לי כל כך קשה לאכזב אותם. כל כך קשה...
את רוצה להוציא את הכאב? היא המשכה בשלה
כן צעקתי בלי קול בחזרה
תניחי את הידיים על המקום שהכי כואב! תנשמי עמוק ותנשפי תנשמי
תנשפי...
רציתי לברוח, אבל פחדתי מכל הנוכחים הרואים ואינם נראים שהיא
אמרה שהם בחדר מלפני ומאחורי ומצדדי ומעבר לכתפיי ועשיתי
בדיוק כפי שנתבקשתי נשמתי ונשפתי במשך איזה כמה דקות כולם שתקו
היתה דממת מתים... האמת שכמעט ונרדמתי... וזהו.
פקחתי את העיניים
וכולם מחאו חזק חזק כפיים.
מה פתאום אבא שלי?
רותי התעשתה לרגע מתוך המבוכה חייכה חיוך גנב שכזה ואמרה
שאבא שלי אומר לה שתמסור לי שאני לא אדאג שהכל יהיה בסדר שהוא
אוהב אותי ושהוא שומר עלי.
אותי היא לא חיבקה בחיבוק אמיץ. ואני לא חיבקתי אותה בחזרה..
חזרתי למקומי ורותי אמרה: אל תלכי..אני עוד לא גמרתי איתך
האמת שקצת התבלבלתי וקצת נבהלתי
בהפסקה האחרונה הקטנה ברחתי בלי לומר שלום, אף מילה.
נכון שהיא מדהימה רינה שאלה
תגידי? את השתגעת שאלתי את השתגעת או מה???
בעידן החדש הזה שרוח הרוחניות משתלטת על כל הסובבים ולא חשוב
מי ולא חשוב למה.. החשוב זה כמה! זה חשוב מאוד, הכמה...
תעשיות הכסף למינהם לא מפסיקות לייצר לעצמם כסף ולהיות
יצירתיים עד מאוד... יצירתיים ביותר...
בדיוק כשאני יושבת וכותבת לכם
אריסון מכריזה שהיא נולדה מחדש!
מתקשרת, מקבלת מסרים מהעולם שמעבר
נפלא! אני חושבת
אז אולי אולי היא תקבל כמה מסרים חדשים, שונים, אחרים, ותחזיר
קצת מכספי הבנק לכל העשוקים?
האמת שכדאי לי לפתוח חשבון בבנק הפועלים. גם לכם כדאי, מי
יודע? אולי פתאום יקפצו לשם כמה מליונים מן סוג של החזרים? גם
מליון אחד יהיה טוב, נכון?
ונוחי וכל החברים הנכבדים חברי כנסת ובעלי העסקים כולם כולם
הולכים לצילום "רנטגן" יתברך שמו שיתן להם עוד ועוד רעיונות את
מי לגנוב לרמות ולשדוד. איך להתעשר על גבינו עוד ועל מי
לעבוד...
והחדשה החדשה
שהכל הכל בגלל גו'ק אחד קטן ישמרינו האל ממנו ומכולם. שפעת
הג'וקים, מי לא ראה ג'וק במסעדה, בבית, אצל השכנה, יש מי שלא
ראה? שיקום!
אז תכינו את הזרנוקים ... תתחילו לרסס לנקות לקרצף... תזעיקו
את מכבי האש
עשרות אלפי שקלים נשפכים לשווא והכל הכל בגלל הרב
וטופז? מה עם טופז? והירשזון הגנב
אז "איפה? איפה הם הימים שלא ישובו עוד?"
אבל אנחנו עם ישראל חי ומת חי ומת וחי ומשלם כסף, הרבה
כסף....
להיות רוחני לקבל מסרים מהעולם שמעבר. מההמלאכים מהמדריכים
מהמתים ממי לא.
לא רע להיות רוחני - זה אפילו נהדר.
אלא שעושים בזה שימוש רע - שחבל על הזמן
אז איפה אנחנו החיים חיים?
לא יותר בטוח להיות בין המתים?
בזמן שהתקשורת האמיתית שביננו בני האדם כאן... בעולם הזה,
האמיתי, הופכת למשהו שהופך להיות משהו שבעצם הולך הולך הולך
ונעלם
אז למי אין חתיכת חיים שכזאת? למי אין איזה מניאק שכזה בכספת
הזכרונות או חי וקיים? מסתובב מסביבינו כאן או בעולם? או מת.
