"אל תוריד את המעיל!" צעקה לעברי בבהלה, אפרת, בת זוגתי באותם
הימים, ובטון בו נזעקו  הדברים אפשר היה להתבלבל ולחשוב שאני
עומד לעשות איזושהי פעולה נוראית שיהיה לה השלכות על העתיד של
האנושות כולה ולא רק על העתיד של הקולב מעילים.
"שלום גם לך" השבתי באכזבה מוגזמת על מנת להדגיש שזו לא בדיוק
קבלת הפנים לה ציפיתי אחרי אחת עשרה שעות של יום עבודה משרדי
ומתיש בעודי פוסק מהסרת המעיל ומתקדם מעט פנימה לתוך הבית
שמעבר למפתן.
"לפני שאתה מוריד את המעיל, לפני שאתה מתיישב, לפני שאתה נושם,
תרד כמה דקות עם הייצור הזה, כבר ראיתי איך הוא מרחרח את השטיח
של סבתא שלי ובוחר לו נקודה טובה להשתין עליה". הצביעה באופן
מיותר על ששון, הכלב המשפחתי, הרי לא הייתי חושד שהיא מדברת על
הבן שלנו במידה ולא הייתה מצביעה.
"כל נקודה על השטיח המכוער של סבתא שלך תהיה נקודה טובה להשתין
עליה". אמרתי וסימנתי "וי" בראש בזכות העקיצה היומית על השטיח
המכוער של סבתא שלה.
"סבתא ש'ך מכוערת" הגיבה בחוסר שנינות האופייני לה. לא היה דבר
ששנאתי יותר בה מחוסר השנינות והתחכום שלה, כשהייתה בהריון עם
עידן, לא היה אכפת לי אם התינוק יהיה יותר דומה לי או לה.
מבחינתי שיהיו לו את העיניים שלה, הלחיים שלה, השפתיים שלה,
האוזניים שלה, האף שלה, הטחול והכבד שלה ושאימא שלה, האחיות
שלה וסבתא שלה יתלהבו עד השמיים כמה התינוק דומה לצד שלה של
המשפחה - העיקר שאת החדות והשנינות שלו יקבל ממני.
"בסדר, בסדר, אני ארד איתו" אמרתי וקיוויתי שגם היא תרד ממני,
"רק תני לי לאכול איזה משהו קטן לפני ולהשתין".
"האוכל יהיה מוכן כשתחזור ואתה יכול להשתין עם הכלב" אמרה
וזרקה עלי, לא לעברי,  את הרצועה כשששון הכלב מזנק בהתלהבות
אחריה.
"למה עידן לא ירד איתו? זה הכלב שלו, מה קרה לכל ההבטחות, לכל
הבכי?" העברתי את האחריות לבן החסר אחריות שלנו.
"יש לו מחר מבחן במדעים והוא לא סיים ללמוד" אמרה כשבמקביל
נשמעו מחדרו קולות פיצוצים ממשחק מחשב, שאותו משחקים גם אצלנו
בעבודה.
"בוא ששון, בוא נלך, לכלב איכותי כמוך מגיע להשתין על משטח
ברמתך ולא על איזה שטיח מכוער" אמרתי לכלב שצעד לצידי בהתלהבות
בחדר המדרגות ואני יכול להישבע שבראש הקטן, המכוער והמסריח
שלו, גם הוא סימן עוד וי.

"אחת שתיים ניסיון... אחת שתיים אחת שתיים שלוש ניסיון..."
שמעתי את קולות בדיקות הסאונד שנערכו במרכז העיר, לא רחוק
מהבניין שלנו, כשיצאתי עם ששון מהמעלית.
"אקו אקו אקווווו...הד הד הד...", השתטה מישהו על המיקרופון,
אותו מיקרופון שבעוד כמה שעות יאחזו מיטב אמני ישראל במופע
לציון מאה ואחת שנים להיווסדות עירנו. מספר הזוי לחגוג, לא
עגול ולא מיוחד, מספר סתמי. מספר שגרר ביקורות רבות בעיתונות
המקומית.
עידן, שבניגוד אלי גם נולד וגדל בעיר הזו, הסביר לי, שלימדו
אותו בבית הספר, שבשנה העשירית להיווסדה של העיר החליטו
המייסדים לא לחגוג דבר ולא לציין עשור לעיר בשום דרך, על מנת
להדגיש את השונות והייחודיות של העיר מיתר הערים, והשנה החליטו
להחזיר את המסורת הזו. לי זה נשמע יותר כמו תירוץ שנועד לחפות
על גירעון תקציבי כלשהו, אבל היי, אני מעריך שגם  לו אני הייתי
מייבש ביצות באמצעות עצי איקליפטוס הייתי רוצה לשמור לעצמי את
הזכות לקבוע מתי חוגגים ומתי לא.
נעמדתי עם ששון מחוץ ללובי ליד תיבות הדואר והתכופפתי לעברו על
מנת לשים לו את הרצועה. הוא כהרגלו הקשה עלי על ידי דילוג
וקפיצות סביב עצמו ועצמי. ואז זיקוק שוגר לשמיים. בני הזונות
בדקו את הזיקוקים ושיגרו אחד לשמיים ולפני שהספקתי להבין מי
נגד מי, ששון כבר נתקף חרדה מהפיצוץ והחל לברוח. "ששון! ששון
עצור! ששון בוא לפה! ששון  עצור כלב מטומטם!" קראתי בעודי רודף
אחריו בריצה כמו שלא רצתי אולי מאז הבגרות בספורט, שזה לא ממש
חוכמה, כי פשוט הפעם האחרונה שרצתי בה הייתה הבגרות בספורט.
אחרי רחוב וחצי של רדיפה נגמר לי האוויר והרגשתי כאב חד
בצלעות. עמדתי כפוף ומתנשף בכבדות כשידי על מותניי, בוהה בכלב
המטומטם ממשיך בריצת האמוק שלו לעבר השד יודע איפה והעיקר
שהאיפה הזה לא יהיה גלגלים של מכונית.

לחזור הביתה בלי ששון לא הייתה אופציה, שום תירוץ לא יתקבל.
ידעתי שמבחינת אפרת ועידן, ברגע שאני אחזור בלעדיו, לנצח הדם
של הקרציות שלו יהיה על הידיים שלי, במיוחד כשלא נחשדתי בחיבה
יתרה לכלב הזה מלכתחילה.
למרות שמהיכרותי עם כלבים, אני באמת מעריך שששון היה כלב טיפש
במיוחד, ההסתייגות שלי ממנו לא הייתה משהו אישי. פשוט ידעתי
שאחרי ההתלהבות הראשונית, הוא יהפוך לנטל שדווקא אני אצטרך
לשאת.
ששון אימץ אותנו אל עצמו ארבע שנים לפני כן כשעידן היה באמצע
כיתה א'. חזרנו הוא, אפרת ואני מאסיפת ההורים הראשונה שלו,
לפני שאפרת התייאשה מלגרום לי להיות מעורב בדברים מסוג זה
שעניינו אותי כמו שמזג האוויר מעניין את המתים. המורה אמרה
שהיא חושדת שלעידן יש דיסלקציה ואני האשמתי אותה בצעקות
מחרידות שהיא לא יודעת ללמד. אני מעריך שזה הרגע שבו אפרת
הבינה שהיא מעדיפה שלא אתעניין במזג האוויר ואהיה מת ושיחררה
אותי מיתר המטלות הבית ספריות מסוג זה לעולמים.
בעלייה לפני הרחוב שלנו, החל ללכת בעקבותינו גור כלבים מכוער
שעד היום האבחנה הכי מדויקת שאני יכול לתת לגבי הגזע שלו היא
שהוא מעורב. כיעור, סירחון וטיפשות שמעורבים לכדי כלב. אימא
שלו בטח הייתה גולדן ואבא שלו דובי גל.
לא רציתי שהכלב המזוהם והקרוב לודאי שורץ קרציות ומחלות יתקרב
לעידן, לכן התחלתי להשמיע קולות מאיימים לעברו ולרקוע ברגל,
אבל זה לא עזר והכלב המשיך ללכת אחרינו ולהתקרב אלינו.
רק אחרי שהרמתי אבן קטנה וזרקתי אותה עליו, הבנתי שהוא גם
מטומטם, כי הוא לא הבין את הרמז והמשיך ללכת אחרינו.

"תפסיק לזרוק אבנים על הכלב!" גערה בי אפרת, קראה לגור להתקרב
אליה והחלה ללטף אותו.
"תראה איזה חמוד הוא עידני, תראה איזה כלב חמוד, תלטף אותו"
אמרה וגרמה גם לעידן לחפון את ידו בגוש זוהמה על ארבע שהתחזה
לכלב.
"אנחנו יכולים לקחת אותו אימא? בבקשההה!" התחנן עידן.
"רק אם לאבא לא אכפת" העבירה אפרת בצעד אסטרטגי מבריק את
ההחלטה לידיים שלי.
היו לי שתי אפשרויות, להיות האבא הטוב והמגניב ולהסכים או
להיות האבא הרשע שעושה לבנו צלקת נפשית לכל החיים ולסרב.
סירבתי.
עידן התחיל לבכות באמצע הרחוב. "די די, עידני, אבא לא מסכים,
אין מה לעשות" המשיכה והמרידה את הדיסלקט כנגדי.
"כלב זה הרבה אחריות והרבה עבודה. מי יאכיל אותו? מי ירד איתו
שלוש פעמים ביום? מי ישחק איתו?" הטפתי בטון פדגוגי.
"אני מבטיח שאני אאכיל אותו ואשקה אותו וארד איתו לטיול ואלטף
אותו  ואשחק איתו והכל!" השיב עידן תוך כדי בכי.
"אני חושבת שזה רעיון מצוין, ככה עידן יוכל ללמוד אחריות מהי"
אמרה אפרת וניגבה את הדמעות של עידן.
"אם ניקח את הכלב, אתה מבטיח שכל הטיפול בו יהיה אך ורק שלך,
גם בשבתות וחופשים וכשאתה חולה?" שאלתי את הילד.
"מבטיח, גם בחופשתות ושבתים" השיב הילד בתמציתיות וגרם לי
להבין שאולי יש משהו בדברי המורה שלו.
"אם כך, ניקח אותו לתקופת ניסיון, אבל אם לא תעמוד בהבטחה שלך,
אנחנו נזרוק את הכלב" אמרתי ועידן קיבל בשמחה את התנאי והתנפל
על הכלב.
שבוע שלם עמד הילד במילתו, לא עזב את הכלב, האכיל, רחץ, ליטף
והוריד לטיולים. עד שקיבל במתנה מדודה שלו רובוט סופר לוחם
דראגון חדש שהיה צעצוע הרבה יותר מגניב מכלב.

במשך שעתיים הסתובבתי ברחובות, שבינתיים החלו להתמלא ביותר
ויותר אנשים,  בחיפוש אחר ששון. במות קטנות של אמנים ומופעי
רחוב החלו לפעול ברחבי העיר. רחובות העיר נהיו צפופים יותר, אך
למרות שכמות האנשים עלתה, אף אחד מהם לא ראה או הצליח להכווין
אותי אל כלב מכוער שמשוטט ומחפש את בעליו.
התחלתי ללכת בחזרה לכיוון הבית, ראיתי כמה סרטים שבהם תמיד
הכלב שהלך לאיבוד או ננטש רחוק הצליח למצוא בחזרה את דרכו
הביתה כנגד כל הסיכויים וקיוויתי שאולי זה קורה גם במציאות,
אבל זה לא קרה. כנראה ששון לא צפה באותם הסרטים שאני צפיתי.
"איפה היית?! אידיוט!" צרחה לעברי לפתע אפרת מהצד השני של
הרחוב.
"ששון ברח אז הלכתי לחפש אותו" צרחתי לעברה בחזרה בתמציתיות
והיא רטנה על כך שאני צועק ברחוב.
"למה לא לקחת איתך סלולארי? למה לא הודעת לי? אתה יורד עם הכלב
ונעלם לשעות! מה אני אמורה לחשוב? כמעט התקשרתי למשטרה, דביל!"
רטנה במקום לשמוח על כך שמצאה אותי חי ושלם.
"לא לקחתי איתי טלפון וחוץ מזה אם הייתי אומר לך שהכלב ברח, רק
הייתי מתחרפנת, מבזבזת לי זמן יקר של חיפושים ולא היה יוצא מזה
שום דבר מועיל" קיטרתי.
"דבר אחד קטן מבקשים ממך לעשות, כולה לרדת עם הכלב, וגם את זה
אתה לא מסוגל לעשות כמו שצריך!" גערה בי בזמן שאני לא ממתין
לשמוע אותה מסיימת את דבריה וממשיך להתקדם ברחוב ולחפש את
הכלב.
"אל תלך ממני כשאני מדברת איתך!" התקרבה אלי בריצה קלה ומעדה
על הרגליים של עצמה. ניגשתי אליה, הושטתי יד  ועזרתי לה לקום.
היא ניגבה את הידיים על המכנסיים בזמן שבחור עם מראה מאד
מפוקפק עבר לידנו והביט בנו בצורה חשודה, אבל תיארתי לעצמי שזה
בגלל שאי אפשר להכחיש שמשכנו עכשיו בכל הסיטואציה הזאת קצת
תשומת לב.
שאלתי אותה אם הכול בסדר והיא אמרה לי שכואבת לה הרגל, כרעתי
על המדרכה לוודא שיש לה סתם מכה יבשה כמו ששיערתי ולא איזשהו
שבר. בעודי כורע, הבחור המפוקפק רץ לעברנו, חטף את התיק של
אפרת שהיה מונח על המדרכה לצידה והחל לרוץ.

באופן כמעט אינסטינקטיבי, כמו ששון שרודף אחרי מכוניות ברחוב,
התחלתי לרוץ אחרי המפוקפק. "אמיר, תפסיק! אין שום דבר חשוב
בתיק!" צרחה אפרת בהיסטריה ברקע אבל אני המשכתי בשלי. רצתי
אחריו ריצה כמו שלא רצתי אולי, ובכן, כמו שלא רצתי מאז כמה
שעות קודם לכן, כשרדפתי אחרי ששון, אלא שהפעם לא הרגשתי בשום
עייפות או כאב. הבחור הזה יכול לרוץ עד הירח מבחינתי, אני
אחריו. בירח גם יהיה לי  עליו יתרון , בכל זאת אני כבר מורגל
לרוץ בלי אוויר.
רדפתי אחר הבחור שדילג בין קהל האנשים הרב שכבר הצטבר ברחובות
בניסיון לא לאבד אותו ולא להיתקל באף חף מפשע בדרך, לבסוף
השגתי אותו בריצה וזינקתי עליו. נפלנו יחדיו בעוצמה ובחבטה קשה
על הכביש כשהאנשים מסביב מסתכלים עלינו כאילו היינו סתם עוד
אטרקציה, מופע רחוב.
רכנתי מעליו וניסיתי להוריד לו אגרוף, אבל הוא התחמק, התהפך
ועכשיו היה מעלי. הוא הצליח לחבוט בי חבטה היישר בעין, זה כאב
מאד אבל רק הבעיר אותי יותר. הייתי חזק ממנו והפכתי אותו שוב.
חבטתי בו בראש ובחזה והוצאתי עליו תסכול מצטבר של תשע שנות
נישואים. כשראיתי כשהוא כבר לא מסוגל לעשות דבר מלבד לשים את
ידיו על הראש ולהתגונן, כמעט בתנוחת עובר, הפסקתי להכות אותו.
אחזתי את התיק של אפרת וקמתי מעליו.
הוא ניצל את ההזדמנות ומיד זינק על רגליו וברח בכבדות מהמקום.
נעמדתי על הרגליים והתחלתי לסדר את הנשימה, שרק עכשיו התחלתי
להרגיש עד כמה היא לא הייתה סדורה.
אפרת, שהגיעה למקום בזמן שהתקוטטתי על הכביש, ניגשה אלי בבהלה.

"אתה בסדר אמיר? אתה בסדר? תדבר איתי אמיר? אתה בסדר?" מלמלה
לעברי תוך כדי שהיא נוגעת באזור העין שלי שהתנפח כתוצאה
מהאגרוף שחטפתי.
"אני בסדר, אני בסדר" הושטתי לה את התיק שלה בחזרה.
"בשביל מה עשית את זה? יכולת להיפצע! יכלה להיות לו סכין! לא
שמעת שצעקתי לך שאין שום דבר חשוב בתיק" אמרה תוך כדי שהיא
פותחת את התיק ומציגה לי חבילת טישו ואודם בשביל להדגיש שאכן
לא היה שום דבר בעל חשיבות בתוך התיק.
"באמת, אין בו כלום" נשבעה.
"כן, אבל זה הכלום שלך", עניתי.

"בוא נחזור הביתה ותשים על זה קרח" אמרה אפרת.
"אי אפשר לחזור, עוד לא מצאתי את ששון, מה אני אגיד לעידן
בבוקר?" אמרתי תוך כדי שאני ממשש את העין הנפוחה שלי.
הסתכלנו אחד על השנייה וידעתי מה היא הולכת להגיד. גם היא ידעה
שאני יודע את מה שהיא הולכת להגיד ולכן החליטה לא להגיד אותו.
רציתי להגיד לה שלא משנה מה, אני ממשיך לחפש את הכלב, אבל
ידעתי שהיא יודעת שאני הולך להגיד את זה ולכן לא אמרתי. לפעמים
היינו יכולים לא לנהל שיחות כאלה בינינו במשך שעות. אז פשוט
הסתכלנו אחד על השנייה והתחלנו ללכת, ביחד.
"אתה זוכר שאני רציתי לקרוא לכלב רקסי או בובי או משהו כזה,
ואתה התעקשת על ששון, וכששאלתי אותך למה דווקא ששון ענית
לי..."
"שיש הרבה כלבים שקוראים להם רקסי ובובי אבל כלב בשם ששון זה
משהו מיוחד שיהיה רק שלנו" חזרתי על התשובה שעניתי לה בפעם
הקודמת.
"ששון" אמרה בהבלטה את השם של הכלב וחייכה. "ששון" חזרה שוב על
השם בדרמטיות והתחילה לצחקק. "שאאאאאשון" אמרה שוב בהגזמה
והפעם כבר התפקעה מצחוק. "ששון!" לפתע נזעקה והצביעה קדימה, שם
עמד ששון.
אחזתי בידה ובפעם השלישית באותו ערב מצאתי את עצמי רץ, הפעם
יחד עם אפרת.
רדפנו אחרי הכלב עד שהוא פשוט נעצר, הבין מי אנחנו ורץ גם הוא
לעברנו.
ירדנו על ארבע והתחלנו ללטף את הכלב.
"ששון, אני כל כך שמחה שאתה חי ושלם" אמרה אפרת.
הוצאתי מהכיס שלי את הרצועה שהטמנתי שם בתחילת הערב וקשרתי
אותה לקולר של ששון.
התחלתי לצעוד בחזרה לכיוון הבית, כשיד אחת אוחזת ברצועה של
ששון והיד השנייה בידה של אפרת. אפרת השעינה את ראשה על כתפי.
"את יודעת" אמרתי, "אני חושב שאנחנו קצת כמו העיר הזאת. כולם
חושבים שערים יכולות לחגוג רק מספרים עגולים, אבל כאן בעיר
החליטו לחגוג דווקא את מאה ואחד. למה? כי זה מה שהכי התאים לה,
זה מה שהיה הכי נכון עבורה. גם עלינו אומרים כל הזמן שאנחנו לא
מתאימים. הם לא מבינים שרק בגלל שאנחנו לא זוג לפי התבנית
המושלמת שלהם של איך זוג צריך להיות, זה לא אומר שאנחנו לא
הדבר הכי נכון אחד לשני"
אפרת הפסיקה את ההליכה, נעמדה מולי ושמה את ידה סביב העורף
שלי. התנשקנו, ואני מוכן להישבע, שאפילו שזה נשמע קיטשי מדי
בשביל להיות אמיתי, בדיוק באותו הרגע, החל מופע זיקוקים מרהיב
מעלינו בשמיים.

"אז איך בבית הספר?" אני שואל את עידן שהגיע אלי לסוף שבוע.
"בסדר. אני עושה עכשיו את עבודת השורשים, ואני צריך שתעזור לי
עם הצד שלך, איך קראו לסבא של סבא?" עידן שואל, אבל אני מתעלם
מהשאלה.
"ומה שלום אימא שלך?" אני שואל.
"היא בסדר" הוא משיב ומשנה את הנושא "לסבא היו שני אחים,
נכון?".
"והיוסי הזה שלה, איך הוא איתך, בסדר?" אני שואל.
"אבא, עם שיתוף הפעולה הזה אני אסיים את הדוקטורט שלי לפני
שאני אצליח לסיים את עבודת השורשים הזאת, תתרכז" הוא מעיר לי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, שכמו שכל כך קיוויתי ,הוא קיבל
את השנינות שלי. הבנתי וריחמתי עליו כל כך.