אבא שלי מרצה באוניברסיטה לכל מיני דברים מוזרים כאלה שלאף אחד
לא ממש אכפת מהם; היסטוריה וכאלה. לאבא שלי תמיד יש בכיס עטים.
לפחות שלושה; כחול, שחור ואדום. ולאבא שלי בחיים המשעממים שלו
הם שיא האושר. אבא תמיד אמר לי שבן אדם בלי לפחות שלושה עטים
בכיס הוא אדם חסר. אם זה מה שעושה לו טוב...

יש פעמים שאבא שלי מדוכא. אני יודע, למרות שהוא מנסה להסתיר,
חיוך על הפנים והצחוק מתגלגל, אבל העיניים ריקות, והן אומרות
לי הכול. כבר מזמן פיתחתי תאוריה, זה הכול בגללם. עד שאתה נקשר
אל אחד מהם וכבר בטוח שזהו הוא איתך עד הסוף המר, הוא נעלם.
ככה בלי התראה ובהפתעה, עוד לא ראיתי איד נאמן. ואבא, אבא לוקח
את זה קשה. להחליף כמעט כל יום אחד אחר יכול להתיש אותך
מנטאלית.

כבר עברו איזה עשר שנים אבל מי סופר. אני נהייתי מוכר ירקות
ברחוב מאפו, לא מישהו חשוב, ואת אבא שעבר כבר פעמיים שבץ מוחי
הכנסתי לבית לוינשטיין. יד אחת על כסא הגלגלים והשנייה על
הכיס, שלא יברחו.

את כל החישובים אני עושה רק על המחשב, מי יודע אולי זה תורשתי
וגם אני אתחרפן, לא מתקרב אליהם, לא צריך ת'רגשות האלה.

הייתי מבקר את אבא קבוע, כמו שצריך, כמו בן מסור, כל שני
ושישי, לפעמים אפילו חורג משעות הביקור. עד שהוא מת, שלח יד
בנפשו. הרופא התורן מצא אותו עם אחד בלב תקוע חזק. יומיים אחר
כך קיבלתי בדואר חולצה, מכנסיים ומברשת שיניים, מה שנשאר מאבא.
השניים האחרים נעלמו, הרופאים אמרו שהוא התאבד בגלל התרופות,
אני יודע שזה בגללם, גם הם ברחו.

היום את חיי אני מקדיש בחיפוש אחר ארץ העטים האבודים. בבקרים
עם כובע טמבל ברחובות, לא מפספס גם את הפינות הקטנות. ובלילה,
פנס. עליי לא יעבדו. היא קיימת איפשהו, אני בטוח, והם כולם
בקנוניה אחת בורחים לשם.

כבר כמה שנים שאני מחפש אותה את הארץ האבודה, מחפש ולא מתייאש,
מבסוט עם חיוך על הפרצוף, רק לא להתחרפן כמו אבא.