אני בטיול שנתי, בחצר האכסנייה
כובע טמבל של כוכבים מעל לראש.
כל הרוסים הטובים סגורים בחדרים
כל הרוסים הרעים שועטים עם הבקבוקים
אני שובר גיטרה קלאסית על הראש
ומצטרף בישיבה מזרחית לחצי הגורן
חושב על ארצי, שלמה ונרגילות
ומעמיד את הפנים.

ומצד שני, מרינה מקסימיליאן בלומין.

(אבל בואו ניקח קצת אחורה):

אני על הסט של "הם היו עשרה"
טוביה צפיר חולף על פני הצוות רכוב על דוידקה, צורח הוראות
ביידיש
אומר שהמורדים יישלחו לחזית הדרום.
מאחוריי הסורגים של תפאורת הכלא
טוביה החולב וטוביה בן טובי
(מתוך ספר טוביה, הספרים החיצוניים, המאה ה-4 לפנה"ס לערך)
יושבים ומצנזרים קטעים בעריכה.
זוהי גרסת המחזמר והפלאחים בתפקיד שקי החול
שקי החול בתפקיד הנקבות והסוסים בתפקיד הרוסים בתפקיד
הנציב הטורקי.
הייתי בדרכי להשקות את העדניות כשפתאום, מאחוריי הרפת,
מבין השיחים בוקע קולה של מרינה מקסימיליאן בלומין
גונחת גרסת כיסוי ל"ואתם רוקדים" של דורי
בזמן שאיזה משה דיין וואנאבי מרביץ בה "מוסר עבודה"
אבל אז אני רואה
שאנחנו כבר לא במזרח התיכון
אלא בפרוורים הפרוורטיים של החוג הארקטי
ומרינה מקסימיליאן בלומין גועה
את גרסתה ל"אדם בתוך עצמו" של שלום
בזמן שהקוזק מבצע עליה את גרסתו לפליק פלאק אחורי על החמור
ברקע, הזאבים מושכים את מזחלת האספקה היישר אל הבקע בקרח
וסרגיי ששתה קצת יותר מדי, חבש על ראשו את סמובר המרק, ככובע.

ושוב, מרין המקסימיליה בולים
מתבייתת כמו שונר כנעני על איבריי הפנימיים
הכבושים כמו מוח של הקוף צף בחמיצת סלק
וורדרדה, בצנצנת פיקנטית בטעם מעוכל
על מדף במקרר שבו הכל הוא כפי שהיה
המסיבות כאילו זו שנת 89'
הסמים באורגינל שנת 77'
הריקודים כאילו שנת 48'
המלחמות הן משנת 14'
הביצועים כולרה
בימיי אהבה
או שזו שפעת עופות
אולי בהמה משוגעת,
צהבת או מוות שחור
בקרב מקדשיי החיים
על פני הדברים החשובים באמת.
אז מה יש בה, אביבה פקסימיליה בובליל,
המכשף את לילותיי ומבעיר את תוכי באש חושנית
של צרבת, פנימיותה המחבקת את חיצוניותי
כמו בתולת ברזל, החיצוניים שלה את התוכיים שלי?
מיהו המוציא גניחות ייסורים ממעמקיי גופתה,
הקוזק או שד הצייטרגייסט?
רשותה הרפוייה של ספינת האם
תא המלכה בכוורת עייפה
המואסת בתוצרייה המחמיצים
ונשארת פעורה ורפה
מוכנה לבעילה הבאה, כי
מרינה היא הבנות בקנה כולן.
והנה, רצה לצד המזחלת, פחימה קפירינייה מומין
משלחת את עמי בדחיפה על השממות הקפואות
לוקחת תנופה, סלטה משולשת, קריאה ארבע-רגלית
נחיתה על רודולף הבלרין החסון
שמבצע בבלו מין "גרסת כיסוי" משלו,
השיירה מזמרת והכלבה נובחת
גרסאות של כיסוי לחיינו
זייפנות פוליטית
מושרת בקול מהמ...

אממ... טוב,

אז אני שומר בטרמפיאדה, אחר הצהריים סתווי נעים אחד.
מסלול הבריחה פרוש מולי, אם כי בלתי נגיש. אוטובוס
אחר אוטובוס של תיירים סקנדינביים בכובעי ג'ונגל מציעים לי
טרמפים
אבל אני רק עושה להם את תנועות ריקוד הברווזים עם סיגרייה
הבוערת
כשפתאום, אני לא מאמין,
מרינה מקסימיליאן בלומין
חולפת על הבמה המרכזית שבתא המטען של ניידת הכיופים
לובשת ג'ינס גזור ורעמה ברזילאית, רכובה על גריפין בדראג
ונותנת בראש עם גרסתה ל"ברוש" של אריאל
בעקבותייה בצעד קליל - תזמורת מכבי האש של עיריית קריית שמונה
נותנים עם הטרומבונים עד זוב דם בראש
ורני רהב שנותן לה באופן אישי בראש
ומכל הנתינה הזאת כולנו רואים כוכבים
על קירות מסדרונות חטיבת הביניים.
השיירה נעצרת לביצוע כוריאוגרפי מיוחד ל"אני חולם על נעמי" של
דוד
בסגנון האנ-פלאגד, אבל אני לא אוכל יותר את הסרט הזה
דורך בשישים מעלות ומרוקן מחסנית אחרונה של כבוד
היישר אל תוך הבאנר, שנופל כמו מסך בין המערכות.
זהו אחר-צהריים אביבי ואני שומר במפקדת האיגלואים הראשית
אקליפטוסים רכים מרשרשים מכל עבר, כמו פרקאשן
לגניחותיה הקצובות של מש"קית הת"ש בצריף הסמוך.
נושם לרווחה, אני פורק נשק, עוצם עיניים בין כתמי הצל
ומזמזם את "היאחזות הנחל בסיני" של נעמי
בביצוע נשמה מדהים
של מרינה מקסימיליאן בלומין.

או-או.

ימים מעטים לפני הסוף
המזרח התיכון שטוף תחת ספוט אחד גדול של כוונת
לעולם כנראה נשבר סופית
וכולם בכיכר מתאספים לעצרת זכרונות אחת ודי
עצרת לזכר העתיד לבוא
שרים, מספרים אבל כבר לא יורים
ובחדר ההלבשה, מרינה מקסימיליאן בולין
מתחממת עם "אין לי ארץ אחרת" של קורין
וגם עם צביקה הדר בכפפות-אפייה
(צביקה פיק וצדי צרפתי מודדים פלטפורמות בארון).
כשיורדת להקת החד הוריות של מתנ"ס מופז בשדרות
בתום ביצוע הא-קאפלה החצי-אקוסטי שלהן ל-"כאן" של ארנה ומשה
עולה מרינה ומביאה אותה במספר נוסף עם "יהיה טוב" של דייויד
מישהו אולי מביא אותה עליה במספר משלו, אבל לא רואים מכאן
וכיאה לאחרית הימים, חמימות חולפת על פני הקהל המתרגש רגשית;
רמי וברי יוצאים במחול, דני, יאיר ויזהר מזילים דמעה
ומתקמבקים
מתי ושלמה עושים פוגו, מאיר, אהוד ואביתר פוצחים בריקוד גשם
פגאני
ריקי עושה גל ורק יובל מאחר (בגלל הילד, איפה הוא באמת?).
ערב הנצחת השכחה האור-קולי מסתיים לצלילי "התקווה" של נפתלי,
בעיבוד מזרחי-ג'אז-צועני
עם סינגולדה על הקונצרטין ו -
ממעמקיי הגרון (ניחשתם נכון),
מרינה מקסימיליאן בלומין.

ואז הכל נגמר.

כמה שאני שונא אותה.