[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זרם חינוך חדש נחנך זה מקרוב: 'זרם העובדים', הדבר נעשה כתגובת
נגד לחינוך הדתי. במקום 'בית-ספר' נקראו המוסדות 'בית-חינוך'
כדי להדגיש שלא רק השכלה יקנו בהם אלא גם ערכים, ערכי תנועת
הפועלים.
'בית-החינוך א' של זרם העובדים' הלך ונבנה לא רחוק מביתנו
בשכונת בית מעון. עליתי לכיתה ז' וזה נראה מאוחר כדי לשנות
שיטת חינוך, אבל אימא התלהבה מהרעיון שנלמד פחות תנ"ך ובזמן
שיתפנה נלמד דמוקרטיה, סוציאליזם, וצדק חברתי. ומה שחשוב יותר,
יתכן שבבית ספר חדש ובאווירה אחרת אהיה פחות אומלל, וזה בערך
מה שקרה.
למרבה האירוניה מי שאמור היה לחולל את המפנה הדרמטי, ומונה
להיות מנהל בית הספר, היה המורה שהטיל את מוראו על התלמידים
כולם. גונדלמן, ממציא שיטת הדגש. הוא לא היכה תלמידים על
ידיהם, גם לא הוריד להם סטירות לחי ואפילו לא משך באוזניהם,
הוא המציא שיטת ענישה מיוחדת: הוא הכה באצבע מכופפת מכה אכזרית
בקרקפת. אני לא יודע אם ניפץ אי פעם גולגולת, אבל ללא ספק גרם
ללא מעט 'בלוטות' בקרקפות של תלמידיו. רק הבנים זכו 'לדגשים'.
את הבנות חיבק בכל הזדמנות וליפות והנבחרות הראה כוכבים בלילה.
הרגלים אלה צריך היה לשנות.
מספר חדרי הכיתות היה מוגבל, היו מעט מורים ומעט תלמידים, כך
שלמדנו כיתה ז' וכיתה ו' ביחד, הדברים איכשהו הסתדרו. הצוות
כולו הורכב ממורים צעירים, פרט לגונדלמן המנהל. דוד רון היה
מורה צעיר ואהוב במיוחד. בנוסף על היותו מורה היה בעל השכלה
מוסיקלית, ומיד ארגן מקהלה. הוא זיהה את קולי החזק ואת השמיעה
המוסיקלית שלי וטיפח אותי כסולן. אבל החשוב מכל, מותר וצריך
היה לפנות למורה בשמו הפרטי. דבר שהיה קשה במיוחד עלינו הילדים
הגדולים, שחונכנו לפנות למורים 'במורי' או 'מורתי'  ולדבר בגוף
שלישי, מה שגרם לא אחת למבוכה ובלבול בנוסך:
"מורי, הוא אמר..."
"מי אמר?"
"הוא," רק החוצפנים שבנינו, לאחר התלבטות יכולים היו להגיד,
כדי לפתור את אי ההבנה: "אתה."
"מורי," פנה ילד לדוד בחצר, "הוא זוכר מה שהוא אמר..."
דוד הפנה את ראשו, כאילו מחפש מישהו מאחריו: "תשאל אותו," אמר.

כבר באחד השעורים הראשונים התבקשנו לערוך בחירות ולהקים 'חברת
ילדים', שתעסוק בנושאים שונים, תרבות, לימודים, פעולת חברה
והתנדבות. שמחנו לאתגר החדש והרגשנו חשובים. נדמה היה שזו סוף
עונת ההשפלה. אלא שגונדלמן, בא מעולם הדיקטטורה המוחלטת של
המורה, וניסה לא אחת לכפות את מרותו בכוח סמכותו. הסמכות
שהתנדב לאבד לטובת חברת הילדים.
מעמדי האישי היה טוב, הרשתי לעצמי לדבר, למרות הגמגום. ועד
מהרה התלבטתי ברעיונותיי המקוריים.
אף-על-פי שהיו ילדים דומיננטיים בכיתה: מילכה ודליה,  ובעיקר
עמוס שהבין בפוליטיקה, וידע את ההבדלים האידיאולוגיים שבין
הנוער העובד והשומר הצעיר, טיפח גונדלמן דווקא אותי כראש חברת
הילדים, והשפיע עלי להעמיד את מועמדותי לתפקיד. נבחרתי. לא כל
כך ידעתי מה עושים שם, אבל סחבתי את העניין חצי שנה ואז נבחרה
מילכה.
השתדלתי להתרחק מחברתן של בנות, הן גרמו לי להסמיק כאשר דיברו
על ענייני חברות, חיבוקים ונשיקות. אבל הטבע עושה את שלו ועד
מהרה מצאתי את עצמי נרגש מקרבתה של דליה. שהייתה בעיני, ותמשיך
להיות, הילדה היפה, העדינה, הטובה והחכמה מכולן. בכל פעם שפנתה
אלי בדבר של מה בכך, נתקפתי הלם, לבי עצר לרגע, כמו מנסה שלא
להפריע לרגע החסד, שכחתי לנשום, רק הטבעתי את עצמי בעיניה.
הרבה פעמים צריכה הייתה לחזור על דבריה עד שהבנתי מה רצתה.
תמיד הסמקתי, ולא יכולתי להוציא מילה מפי. בטוח הייתי שכולם
רואים את מה שמתחולל בתוכי. לא הבנתי מה עובר עלי, לא נתתי
לדבר שם. נראה היה לי שהיא מתלהבת מחכמתו של עמוס, שתמיד ידע
מה להגיד ואיך לחזר. ושוב לא הבנתי מה הכאב שעבר בלבי.
רק שנים לאחר מכן אודה  שהייתה זו קנאה.



נוהגים היינו להגיע לבית הספר אחרי הלימודים לעשות חזרות להצגה
או לתכנן פעילות אחרת. מישהו תרם לנו גרוטאת פסנתר ורצינו
להשתמש בו בהצגה הקרובה, דליה הייתה הפסנתרנית שלנו. קבעתי
איתה שניפגש לחזרה אחרי הלימודים. המנהל לא אהב את הרעיון ונעל
את הפסנתר. לא יכולתי לתת לדבר להפריע לנו. חזרתי לבית הספר עם
המפתח של ארון המטבח וסט פצירות עדינות. עבדתי כרבע שעה
והפסנתר נפתח. אותו יום קיימנו את החזרה, כלומר, דליה נגנה לי
ואני הייתי ברקיע השביעי. ניגשתי אליה מאחור, רוכן כאילו לקרוא
את התווים, הרחתי את ריח גופה המדהים, וניסיתי להציץ לפתח
חולצת-הנוער-העובד שרכוסה הייתה בשרוך אדום ליד צווארה... אני
לא זוכר מה היה, כנראה אבדתי את ההכרה לרגע. היא סיימה את
הקטע, קמה הסתובבה אלי מופתעת מקרבתי. "אתה תדע לפתוח גם את
הארון של המזכירה?"  שאלה.
"בקלי קלות," השבתי בשחצנות. ניגשתי לארון הברזל, וניסיתי את
המפתח המשויף, הוא פתח את הארון ללא כל בעיה.
"אתה רואה," הראתה על קלסר מלא וגדוש, "כאן נמצאות הערכות על
כל התלמידים. בוא נראה מה כתבו עלינו."  
חששתי, אבל לא יכולתי לסרב לדליה. דפדפנו לפי סדר אלף-בית, בפ'
מצאנו: "פורמן דליה: יפה מאוד, אינטליגנטית, תלמידה מצטיינת,
מקובלת בחברה ולמרות האמור, צנועה." דפדפנו לדף הבא: "צוקר
דניאל: מגמגם, אינטליגנטי ומקובל בחברה...." השאר לא היה
החשוב, בתכונה הדומיננטית, במקום שאצל דליה נכתב: "יפה מאוד"
אצלי נכתב: "מגמגם."  
הסתלקתי כדי שלא תראה אותי בוכה. נעלבתי עד עמקי נשמתי, ויותר
בית הספר לא היה כמקודם. אימא הרגישה באומללותי.



לא רק אני הכחשתי את הבעיה, גם הורי ראו בגמגום שלי כישלון
שלהם והתכחשו לו. אימא התפכחה ראשונה והודתה בפני עצמה שהמצב
דורש טיפול. מיד החלה לבדוק, לשאול ולהתייעץ ואחרי מספר ימים
הודיעה לי שיש לי תור לדוקטור צ'רני ברחובות, "והוא," כך
הבטיחה, "יפתור לך את הבעיה של הדיבור." לא יכולה הייתה להגיד
את המילה 'גמגום' כמו שלא יכולה הייתה להגיד את המילה 'אסטמה',
ותמיד התעקשה שיש לי 'ברונכיט כרונית'.
הסכמתי בחצי פה. לא רציתי לעסוק בדבר הזה, אבל באיזה שהוא מקום
עמוק ונסתר התחלתי לטפח תקוות. אני אלך לדוקטור צ'רני והוא
כהרף עין יפטור אותי מהגמגום, ולאחר מכן אני אעמוד בכיתה וארצה
בשפה רהוטה ובמילים יפות על רעיונותיי המקוריים. לא חשוב מה
יעשה עמוס, ידעתי שאני טוב ממנו. ואז דליה תביט בי בהערצה כפי
שמביטה בו, ו... אני לא יודע מה יקרה, אבל בטוח שיהיה טוב.
מאז שאני זוכר את עצמי אוננתי, נושא הפנטזיה שלי היו תמונות
מזוכיסטיות. בגיל ההתבגרות התחלתי לפנטז בשירותים על כל בנות
הכיתה, מעולם לא על דליה. היא תויקה במוחי הקודח כנסיכת
חלומות. דמיינתי שאני  מלטף את לחיה, מחבק אותה, חושף את כתפה,
ואף מנשק אותה. בקיץ היו שפתיה יבשות ומפוצצות, וכל מה שרציתי
היה להרטיבן בלשוני. אבל זאת בלילה במיטה, מעין סיפור לילה טוב
שעזר לי להירדם בחיוך.



הגיע היום, אימא ליוותה אותי לרופא כאילו הייתי ילד, יכולתי
להגיע לשם בעצמי, אבל לא עשיתי מזה עניין. כל כך רציתי להיעזר
בו!
ישבנו במסדרון קר במשך שעה, עד שקראו בשמי. אימא ניסתה ללוות
אותי אך עצרו אותה בדלת: "בלי מלווים בבקשה."
נכנסתי רועד מקור, פחד והתרגשות, היה זה חדר גדול וקר, כמעט
כמו אולם התעמלות, בפינה ישב הרופא בחלוק לבן וכתב משהו. הוא
לא הרים את עיניו.
"התפשט!" פקד.
"אני... לא...אה, לא,  אה  חולה." אמרתי לאחר מאמץ.
"התפשט! "אמר שנית בקול מצווה וחסר סבלנות, "אין לי את כל היום
בשבילך."
הורדתי את החולצה והגופייה, הוא לא הביט בי, אז הפסקתי.
"הכול!" פקד שוב.
הורדתי את המכנסיים ונשארתי בתחתונים.
"אמרתי הכול!"
עמדתי עירום כביום היוולדי. רופא נוסף נכנס לחדר. "זה הוא?"
שאל כאילו אינני בחדר. הרופא שזה עתה נכנס החזיק בידיו בלוק
כתיבה ועט נובע. התביישתי במערומי, ובייחוד באבר המין שלי,
המכווץ והבלתי מפותח, שבקושי נראה. ניסיתי להסתיר אותו בידי...
"עמוד ישר!" פקד הדוקטור, ואני צייתי.
הם סבו סביבי כעיטים מעל טרף. דוקטור צ'רני מצביע על חלקים
בגופי ומדבר למתמחה שלו, שרושם הכול בצייתנות.  כל אותו זמן לא
דיברו ולו מילה אחת אלי, רק  שוחחו ביניהם, כאילו הייתי גוש
בשר חסר תודעה.
הבדיקה נראתה לי ארוכה להחריד, ואני עמדתי ולא הפסקתי לרעוד.
עד ששמעתי כבדרך אגב: "שיתלבש." אמר צ'רני למתמחה, ואני לא
חיכיתי יותר התלבשתי ברישול וברחתי מהחדר.
אימא הוזמנה פנימה ואני חזרתי לחדר וישבתי לידה. הדוקטור
המלומד יעץ לה שאלמד שירה ודקלום: "מספיק המורה של בית-הספר,
לא צריך מישהו אחר."  
מסתבר שגם אימא קיוותה לאיזה נס רפואי, והוא לא בא. רק יצאנו
אמרה:  "תראה גילי, זה לא סוף העולם. רק תשתדל לדבר בסדר, רק
תשתדל."
"טוב אימא," אמרתי מאוכזב, "אני אשתדל." כאילו עמדתי למשפט ואם
לא אגיד לשופט את מה שהוא רוצה לשמוע ישלחו אותי לעוד דוקטור
ולעוד השפלה.
למרות מצב הרוח הירוד המשכתי להיות תלמיד סביר, ועליתי ללא
קושי לכיתה ח'. בעצם כולם עלו, היינו מחזור קטן מאוד, חמישה
עשר תלמידים.
בחופש הגדול המשכנו להיפגש לפעולות שונות, משחקי חברה ויציאה
משותפת העירה בערבי שישי, לאכול פלפל, גרעינים וללקק גלידה.
לפעמים באמצע השבוע הלכנו לסרט. אירוע אחד זכור לי במיוחד.
  "אני נורא רוצה ללכת לחלום ליל קיץ," אמרה לי דליה, "זה עם
המוסיקה של מנדלסון, והחברה לא כל כך אוהבים מוסיקה."
"אני אוהב," אמרתי מבלי לשקר. אצלנו בבית שמעו תמיד מוסיקה
קלאסית, ואת הסיפור הכרתי  מהספר 'שייקספיר לנוער'.
יצאתי עם דליה לסרט, רק אני והיא. ישבנו בקולנוע 'ראשון' במקום
הטוב ביותר, בשורה האחרונה מול השביל וידינו נלחצו זו לזו על
משענת הכיסא. אני לא זוכר דבר מהסרט, רק שהיה נפלא, פנטסטי!
רובו צולם בערפל תמידי, הוא גם היה בשחור לבן ואז היו כבר
סרטים בצבעי טכניקולור. אבל דליה אמרה שהיה נפלא ומי אני שאגיד
אחרת. מוכן הייתי שהסרט לא ייגמר לעולם. אבל המוסיקה של
מנדלסון הגיע לסופה, הודלקו האורות, והתעוררתי מחלום לי קיץ
נפלא, למציאות שלא אהבתי.
ליוויתי את דליה הביתה ושם פגשתי את אימא שלה, היא הביטה בי
פעם אחת וידעה.



חזרנו לשנת הלימודים האחרונה בבית הספר, כיתה ח'. המשכנו
להיפגש אחרי שעות הלימודים והמשחקים הפכו יותר ויותר נועזים.
ערב אחד שיחקנו באמת או חובה, וחובה היה על דליה לנשק מישהו.
שלא במפתיע נגשה לעמוס ונשקה לו על הלחי, ואני... לא הבנתי למה
מתהפכת לי הבטן, ומדוע אני עומד על סף בכי. לאחר מכן הוטלה
חובה על שולה לנשק מישהו, היא נגשה אלי, תפסה את פני והצמידה
לי נשיקה לוהטת ישר על השפתיים. נדהמתי, ונשימתי עצרה. ואז
הוטלה עלי החובה לנשק... כמה רציתי לגשת לדליה ולהצמיד את שפתי
לשפתיה, אבל רעדתי כעלה נידף, נשקתי למילכה על הלחי. ואז נפרץ
הסכר, והתנשקנו זה עם זו וזו עם זה, ומכיוון שהייתי מעורפל
חושים, נשארתי צמוד למילכה, שישבה ליד דליה וריחה המוכר הימם
אותי. וזה היה  כאילו נשקתי לדליה, אבל היא התנשקה רק עם עמוס.
אני לא יודע כיצד היה מסתיים העניין אילו לא התאוששה מילכה
ראשונה וצעקה שנפסיק. הפסקנו. פה ושם נסגרו כפתורי חולצות,
ושרוכים אדומים נקשרו. ואז הציעה מילכה שנעניש את עצמנו, ובנים
ובנות לא יפגשו במשך חודש. מישהו הציע שבועיים. ולבסוף סוכם
ששבוע נעשה רק פעולות, של בנים לחוד ובנות לחוד.
  כנראה שמישהו הלשין למחנכת אהובה, והיא בהתייעצות עם המנהל
כינסה אותנו לשיעור חינוך. אני לא יודע איך האחרים, אני הרגשתי
אשם ומוכן הייתי להכות על חטא. אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה
הנפלאה שאפפה אותי אז, שכמעט ונשקתי לדליה.



גונדלמן נכנס לכיתה בארשת חשיבות חיכה שנשתוק ואמר: "אתם בגיל
של התבגרות מינית. זה גיל נפלא אבל מסובך מאוד. זה גיל שבו
קורה ומתאהבים, אבל אהבה זו עם כל יופייה ועצמתה היא אהבת
בוסר. קיום יחסי מין, מאוד לא רצויים בגיל זה. נשיקות וחיבוקים
שנעשים בצינעה, בהסכמה הדדית ומתוך אהבה, אין בהם כל רע. אבל
להתנשק ולהתחבק כמשחק, לפי הגרלה, בלחץ חברתי ובאווירה של
אורגיה, זה מעשה נפסד. אל תלכלכו את הדבר הנפלא, והייתי אומר
אפילו הקדוש הזה, ששמו אהבה על ידי הפיכתו לספורט. יש שאלות?"
לא היו שאלות, הורדנו את הראש מבוישים, ואני בפעם הראשונה
בחיי, הבנתי מה עובר עלי, או לפחות ידעתי לקרוא לזה בשם, אני
מאוהב בדליה. מאותה שיחה חשבתי על דליה במושגים של אהבה, ולא
פעם עמדתי להתוודות בפניה, אבל תמיד הפריע משהו, או מישהו.
כשחגגתי את בר המצווה שלי קנתה לי הכיתה בהשראת המנהל, ספר עב
כרס ומשעמם: "העלייה השנייה." כל מה שקראתי בו אי פעם, ועשיתי
זאת מאות פעמים, הייתה ההקדשה שכתבה דליה בשם הכיתה, בכתב ידה
העגול והמסודר:
לדני היקר!
לבר המצווה,
עלה והצלח בכל אשר  תפנה
מאחלים: חבריך בכיתה ח'
בית חינוך א' של זרם העובדים.  
ג' שבט  תש"י

ליטפתי את הכתוב, הרחתי אותו ונשקתי לו, וכך המשכתי שנים רבות
לאחר שנפרדו דרכנו.
  שנת הלימודים חלפה במהירות, יותר לא 'נכשלנו' במשחקי
נשיקות, אבל פה ושם החלו להיווצר זוגות. אני לא הייתי בעניין
הזה. אהבתי הסודית לדליה שיתקה אותי, בכל חיוך, מגע או מחשבה,
שלא על דליה ראיתי בגידה וייסרתי את עצמי.
   במסיבת הסיום טפלתי בתאורה. חפרתי בורות, הצבתי עמודים
ומתחתי חוטי חשמל זרועי נורות.
   הזמן חלף וצריך הייתי למהר הביתה ולהחליף בגדים. איש לא
אמר לי מה לעשות, צריך הייתי לקבל החלטות, ההתייחסות אלי הייתה
כמו למבוגר, אבל איש לא הכשיר אותי להיות כזה.
   הלכתי הביתה, ולפתע  חשתי שאין לי בשביל מה לחזור למסיבה.
אל מי אלך? מה אעשה שם? מי יבחין בהעדרי? עצוב וחסר התלהבות
גררתי את רגלי לחצר בית הספר. כולם אומרים שהייתה מסיבה
מוצלחת, אני לא זוכר מה היה שם. בתום המסיבה, בשלוש לפנות
בוקר, טיילנו ברחובות  - כמו שעשו זאת מחזורים לפנינו וימשיכו
לעשות זאת אחרינו - ניסיתי ללכת ליד דליה, וקרבתה בחושך גרמה
לרגלי לרעוד. מכונית עצרה לידינו והיא נעלמה לתוכה. לא נפרדה
ממני, כאילו נמשיך ונתראה מחר, ואומנם התראינו מספר פעמים לאחר
מכן. כבר בחופש הגדול ביקש גונדלמן שניפגש בביתו. הוא מינה את
שנינו כוועדה לכנסי מחזורים. ואז עקרה דליה ליפעת, נותרתי לבד
ולא פעלתי דבר.



צריך הייתי להחליט מה עושים הלאה, ומכיוון שלא החלטתי, החליטה
אימא, מתוך סנוביזם טהור, שאלמד, כמו יהודה אחי,
בגימנסיה-הריאלית.

עברתי לפני שורת נשים שמצפות לבחירתי ואני מתקשה לבחור. "מה
אתה מחפש?" שואלת אותי המדם.
"אישה," אני משיב, "כל אישה שהיא, זה בכלל לא חשוב." ואז
התעוררתי מגורה, וידעתי שכל הנשים כולן לא תוכלנה למלא את החלל
הריק שהשאירה זו בנפשי.


  לימודי בגימנסיה היו כישלון מוחלט, פרשתי בשישית ויצאתי
לעבוד. הייתי בודד להחריד, הלכתי לקולנוע לבדי, מדמה שדליה
לידי. התחלתי לכתוב לה, לאמתו של דבר, השתמשתי בשמה כמעין
יומן, לא חשבתי לשלוח מכתבים אלה. אבל גם כך לא העזתי להגיד את
המילים הפשוטות: "דליה אני אוהב אותך." כתבתי על חוסר ההצלחה,
על הכמיהה למוות, ועל הבדידות. לאחר שהתאספו אצלי מספר מכתבים,
לא התאפקתי, הכנסתי אותם למעטפה אחת, ביילתי ושלשלתי לתיבה.
מיד התחרטתי ורציתי למשוך אותם חזרה, אבל  איחרתי את המועד, הם
היו בדרך לדליה. בטוח הייתי שלא אקבל תשובה, ולמרות הכול
דמיינתי לעצמי איך היא מקבלת את המעטפה, מסתכלת על שם השולח,
מחייכת ופותחת לאט-לאט את המעטפה הגדושה. היא קוראת, דמעה
יורדת מעיניה, והיא בטוב לבה מחבקת ומנחמת אותי מרחוק. כל כך
אהבתי אותה, עד שלא רציתי 'לחלל את תומתה' בשום דבר מיני, רק
להיות לידה, להריח אותה, לחבק אותה, לחשוף את כתפה, לנשק לה את
תנוך האוזן, ואם תרשה לי, ללקק את שפתיה היבשות והסדוקות.
לא עבר זמן רב ודליה השיבה לי. מכתב רגיל, כמעט ולא התייחסה
למכתבי, רק הביעה משאלה שאמשיך ואכתוב. היא ספרה שהיא מאושרת
בקיבוץ, ואם היא רוצה לדבר שיחות נפש, יש לה עם מי. הבנתי את
הרמז ולא נפגעתי, ולמה אפגע, הרי ידעתי שאנחנו לא באותה ליגה.
אבל בעצם לא חשוב מה היה כתוב שם, היו לי שוב אותיות בכתב ידה.
הרחתי, ליטפתי ונשקתי למכתב ולמעטפה, ולכל מה שדליה נגעה בו,
והרעיפה עליו מאצילות רוחה.
התבגרתי קצת, והבנתי שיש דמות אידיאלית אבל אצטרך להסתפק
בתחליפים.

מקדש  מעט
את היית המקדש
ומשחרבת,
כל האחרות,
מקדש מעט



התגייסתי, תהליך הגיוס כלל גם מבחני אינטליגנציה, כושר ביטוי
והבנת הנקרא, ובגלל הרושם הטוב שעשו אלה על הבוחנים, הוזמנתי
מיד למבחני קצונה, קורס מכ"ים ומפקדים קרביים. וצריך הייתי
לספר שאני לא מוכן לקבל אחריות על אף אחד אחר, ולא אקח מעולם
את פיקודי לקרב כי אני נגד מלחמות. הוזמנתי לראיון אישי. ישב
שם פסיכולוג שניסה לתהות על קנקני. הוא שאל ואני השבתי:
"מי הסופרים האהובים עליך?"
"או-הנרי, וויליאם סרויאן." השבתי מבלי לחשוב.
"ומישהו שכותב ספרים רציניים?"
"לדעתי או הנרי הוא סופר רציני, רק לא מנופח. וסרויאן יודע
להגיד במשפט פשוט אחד, מה שהמינגווי אומר ברומן שלם."
"אתה כותב?"  
"רק מכתבים."
"למישהו מסוים."
"כן."
"בחורה?"
"כן."
"חברה שלך?"
"הלוואי."
"אתה אוהב אותה?"
"כן, מאוד."
"והיא?"
"אוהבת מישהו אחר."
"היא יודעת שאתה מאוהב בה?"
"אף פעם לא אמרתי לה, אבל היא בוודאי מנחשת."
"ומה אתה חושב לעשות בקשר לזה?"
"להיות עצוב."
"אתה חושב שהחיים יפים?"
"לא, דפוקים."
"ומה התשובה לכך?"
"איבוד לדעת."
המילים האחרונות שנאמרו כאילו אנחנו משוחחים על עניין של מה
בכך,  הפחידו את בן שיחי. אבל הוא ניסה להמשיך בשיחה כאילו לא
נאמרו.
"הרגשתי שאתה מגמגם, ניסית לטפל בזה?"
"כן, וללא הצלחה."
"אם אתה רוצה, אני יכול להמליץ לשחרר אותך על סמך הגמגום."
"לא, אני רוצה לשרת."
"למה? אתה פציפיסט, מגמגם, ובעל נטיות התאבדות. אחרים משתחררים
על דברים פעוטים מזה."
"כשדיברתי על התאבדות לא התכוונתי לשום דבר מעשי," חזרתי בי,
"רציתי רק להגיד שאין מוצא, והחיים תמיד דפוקים."
"טוב," סיכם בן שיחי, "אני מוכרח להגיד שעוררת את הסקרנות שלי,
ומוכן הייתי להמשיך ולשוחח אתך, אבל יש עוד אנשים בחוץ. אני
אאשר לך לשרת. אבל אני רוצה שתבטיח לי - ואני מציין את זה בתיק
האישי שלך - שאם תחשוב שקשה לך, תפנה מיד לקב"ן ותבקש
להשתחרר."



ביום שהגיע רישיון הנהיגה החדש שלי, הטיל עלי הרס"ר להיות נהג
תורן: "קח את הקומנדקר שעומד מתחת לחלון." אמר בשמחה לאיד.
הכרתי את הרכב הזה, הנהגים הוותיקים התחרו ביניהם, מי יצליח
להכניס להילוך רביעי, הוא אמור היה להיכנס לסדנא לשיפוץ, איש
לא הצליח לנהוג בדבר הזה ללא חריקות איומות. לקחתי אותו
לסיבוב, מנסה למצוא את ההילוך הרביעי האבוד. החריקות הרעידו את
מחנה צריפין מקצה לקצה. עברתי ליד השער של בה"ד שתיים עשרה,
וכמו שעושים כולם, הצצתי פנימה לראות את החיילות. מחוץ לשער
חנתה משאית ועל הארגז ישבה חיילת יפהפייה ומוכרת. עצרתי בחריקת
בלמים, ניסיתי להעביר להילוך ראשון, כדי שהרכב לא יתדרדר
והחריקה הייתה נוראית, אבל הצלחתי. המכונית כבתה ואני רצתי
לעבר המשאית. לא טעיתי הייתה זו דליה. הרגשתי פיק ברכיים, הלב
פעם כמטורף, חששתי שלא אצליח להגיע אליה, עבר בי גל חום שהתנקז
לפנים, הרגשתי שאני מסמיק. ברגע הראשון לא הכירה אותי, אבל
לאחר רגע הגיבה בשמחה גלויה. לא העזתי להזכיר את ההתכתבות
בינינו. תמהתי אם היא חשה בסערת הרגשות בה אני נתון. לא יכולתי
להגיד מילה. לחצתי את ידה וסירבתי לעזוב אותה, עד שחשתי שכף
ידי מזיעה נורא וחששתי שזה ידחה אותה. התביישתי בחריקות
שגרמתי, וניסיתי להסביר שהרכב לא תקין. היא הביטה בי לא מבינה
על מה ולמה אני מתנצל.
 "איך את מסתדרת בצבא?" שאלתי משהו סביר והייתי גאה בעצמי.
"אני לא מסתדרת," אמרה בעצב, "אני לא מסוגלת להיות אחת מיני
רבות, אני לא מספר אישי, אתה יודע."
הבנתי אותה, אפילו אני חשתי עלבון כאשר הייתי 'אפס-חמש-שבע',
וכנראה כך כולם - חוץ מ 'אפס-אפס-אחד' כמובן - ונסיכה, לא כל
שכן. אני חושב שזו הייתה האינטימיות הרבה ביותר אליה הגעתי עם
דליה, שותפות גורל של מספרים אישיים.
"אבל אני לא נשארת בצבא," הצהירה, "אני מתחתנת כדי להשתחרר."
חשבתי שמישהו הכה בראשי עם פטיש, ניסיתי לא לאבד את ההכרה.  
"מה קרה?" שאלה בדאגה, "אתה חיוור נורא."
"אני בסדר," ניסיתי להגיד והפניתי את ראשי כדי שלא תראה את
דמעותיי, "זה רק בגלל השמש." אמרתי, אף על פי שעמדתי בצל
המשאית, "שלום, אני צריך ללכת."
הבטתי בנעלי, כדי שלא אצטרך להרים את ראשי אליה, גררתי את מה
שנראה כמו רגלי, צעד אחר צעד לעבר הרכב. עשרת המטרים נראו לי
אין סופיים, אבל הגעתי. טיפסתי בכבדות על המדרגה, צריך הייתי
לדלג מעל הגלגל הרזרבי ולא מצאתי כוח לעשות זאת. התיישבתי על
הגלגל הלוהט מהשמש, והחלקתי למושב הנהג. התנעתי ונסעתי בהילוך
ראשון, לאט-לאט כמו בהלוויה. סבתי סביב הכיכר, לא התאפקתי
והבטתי לעבר המקום שם הייתה אמורה להימצא; המשאית כבר לא הייתה
שם, גם דליה לא.
רק אחרי ארבעים וחמש שנים, פגשתי את דליה ביפעת. הזכרתי לה את
הפגישה במשאית, היא זכרה משהו במטושטש והתפעלה מזיכרוני. אפילו
אז לא סיפרתי לה מה הייתה בשבילי, פגישה מקרית זו.




למרות החששות, למדתי לאהוב את חיי הנוודות שלי כנהג קומנדקר.
היו אלה חיים קשים מאוד, בעיקר בחורף, אף על פי שיחסית לחיילים
אחרים היו לי פריווילגיות. ישנתי על ארגז הקומנדקר שמכוסה היה
בברזנט שניתן היה לסגור אותו היטב. סידרתי לעצמי מנורת קריאה,
שחיברתי למצבר, היו לי מזרון, סדינים וארבע שמיכות, אבל בדרך
כלל לא הצלחתי להתחמם בלילה. אצבעות רגלי 'שזכרו' איך קפאו
בטירונות, החלו לגרד, האדימו והתנפחו, העור התקמט ונבקע והמראה
היה מפחיד יותר מאשר הכאב. אבל למרות כל אלה אהבתי את הלילות,
כי בהם יכולתי להרהר בדליה, ולדמות שאני לידה, חש את חום גופה
ואת ריחה המשגע, אומר לה דברים חכמים, והיא מחייכת בהערכה
וחיבה. אבל מחזות תמימים וטהורים אלה הלכו והשתנו עם הזמן,
ונוסף בהם איזה כעס עצור ומדוכא, ואז, למורת רוחי, התחלתי
לדמות את דליה ואותי בתנוחות ארוטיות שחשבתי למשפילות. לפעמים
אני השפלתי אותה והיא  לחשה: "לא, לא," אבל אילצתי אותה לעשות
בי דברים. אבל לרוב הייתה היא הדמות הדומיננטית ולמרות רכותה
וטוב ליבה, שנראו לי בעבר בלתי ניתנים לערעור, השפילה אותי
ואני, בהכנעה מוחלטת, עשיתי כל מה שציוותה עלי, והיו שם דברים
ביזאריים מאוד. כאשר לא יכולתי  יותר לשלוט ביצרי, וגמרתי
בהרגשת סיפוק נפלאה, התחלפה זו מיד ברגשי אשם, על שחיללתי את
כבודה של נסיכתי, והבטחתי לה שיותר לא נחזור על הטקסים
המשפילים, ובינינו יהיו תמיד יחסי אהבה טהורים. הבטחה שנשמרה
בקנאות עד הלילה הבא.



עצרתי לאישה מבוגרת שהמתינה לטרמפ, הייתה זו אימא של דליה.
שמחנו על פגישה מדהימה זו. לפתע שאלה: "אתה עוד אוהב אותה?"
הופתעתי, אבל נדתי בראשי.
"יש מקרים שזה לכל החיים," אמרה ולא פרשה.
ארבעים וחמש שנים לאחר מכן, לנו, אשתי ואני, בצימר ביפעת.
התקשרתי לדליה, נפגשנו במסיבת פורים ולמחרת  בדירתם של דליה
ומישקה בעלה. רק אז התוודיתי על אהבתי המטורפת שלפני  חמישים
שנה. "למה לא אמרת שום דבר?" אמרה בטרוניה, "אני אפילו לא
חשדתי בכך."
  ואילו מצליח הייתי להתוודות בפניה, אז בכיתה ח', האם היה
הדבר משנה משהו? מעולם לא נדע, אבל ללא ספק, אהבה ראשונה
ונכזבת זו, הייתה אחד המעצבים החשובים של חיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
" אני מקבל ממך
בעיטה..."

פרנק סינטרה

"מותק תכה אותי
שוב"

בריטני ממחזרת
חומר טוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/3/10 14:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה