'כמה חיים יש ביער הזה', חשבתי, 'כמה הוא עוטף, כמה הוא ירוק',
מכוניות החנו מאחורינו, המשפחה אשר נעה בצעדים חסרי כוח,
אוחזים אחד בשני, מובילים את ההמון, זה הספוג באותו צער אך גם
זה בעל הכוח לדחוף מאחור. מלפנינו, אותם שורשי הצער אשר נקברו
במרוצת השנים והשתלבו בין שורשי העצים שמסביבם. בתוך הקהל שצעד
לעבר בית הקברות של המושב היה זיכרון של צער מהנקודה השחורה
הזו של היער. היום היה זה סבי, אותו אדם חזק חלש שהכרתי בחיי.


כל חיי הרגשתי כאילו גורלי קשור לזה של סבי. עוד כשהייתי קטן
תמיד הזכירו לי איך סבי עבר את הניתוח הראשון שלו בזמן הברית
שלי. הרבה ממה שידעתי עליו היה מסיפוריה של סבתי, מאז הברית
סבי החל את השלב האחרון בחייו, השלב אשר הורה לו לנוח ולהתרפק
על כל אשר בנה, להביט במשפחה שנותר לו להנהיג. ודאי היה רוצה
לחיות בצילו שלו ולא להרגיש את מה שאני לעולם לא ארצה להרגיש,
להיות נצר בודד של משפחה בעלת שורשים. סבי היה גיבור, את זה
ידעתי תמיד, כשראיתי בהלווייתו את ההמון ידעתי כי כל הסיפורים
עליו היו נכונים. "בסבא קיים רק טוב", סיפרה לי פעם סבתי, "הוא
נאלץ לחיות לבד מאז שהיה קטן ותמיד עשה את מה שנכון. הוא עזר
לי לעבור את הגבול באירופה בדרך לארץ, זאת הייתה הפעם הראשונה
שנפגשנו. כשהיה על ספינה בדרך לישראל, הוא נתן לאב מבוגר את
אישור הכניסה שלו לארץ, הוא הסכים להישלח לקפריסין בשביל
המעשים הטובים שצריך לעתים לעשות". בעת שסיפרה זאת, הבטתי  בו
יושב מולי בכיסא הגלגלים. 'זהו אחד מגדולי האנשים שאכיר בחיי'
חשבתי. "בקפריסין, נפגשנו מחדש ואז החלטנו להתחתן. בגלל אותו
מעשה הוא מצא אותי. אתה יודע שגם בקפריסין הוא אהב לצלם?".
"לצלם? מעולם לא ידעתי שסבא צילם". פתאום קלטתי שלמרות שכמעט
ולא דיברנו מעולם, אולי גם הייתי קצת דומה לסבי. סבתי הלכה
לרגע וכעבור כמה דקות חזרה עם מצלמה מאובקת וישנה. הבטתי
בפליאה, "זאת המצלמה של סבא שהיה מצלם איתה בקפריסין, הוא
הבריח אותה פנימה והיה מצלם איתה במחנה". 'כמה חשובה היא הייתה
לו שהוא סיכן את עצמו בשביל לצלם בה שם', חשבתי. "קח אותה,
שתזכור את זה", אחזתי בה ושמרתי אותה כאילו היה זה אוצר.

'בארון הזה סבי מונח ולא יודע שהוא בכלל שם', חשבתי. קולות בכי
נשמעו ברקע בית הקברות, וציוץ ציפורים ברקעו של היער. מן הדרך,
אבק היתמר לאוויר. הקהל צעד בין הקברים ובהם יקיריהם של מרבית
הצועדים. בסוף אחת השורות הופיע הבור הפעור, והנה בכיתי שוב,
פורקן הרגשות אשר אי אפשר לשאת. לעתים לא ידעתי אפילו למה אני
בוכה, אם הייתה זאת תמונה, אם היה זה משפט, אם היה זה טון קולה
של סבתי, הצער חדר אלי ולא יכולתי לשאת אותו לבדי, אז בכיתי.
כולם התאספו סביב הבור, סבי שכב וחיכה להיעלם מתחת לפני האדמה.
אבי ודודי התקדמו לפנים, "קדיש" נקרא ברמקול. כאב יצאו מגרונם,
מילים מהולות בבכי אשר עוטף אותן בצאתן לאוויר העולם.
אני המשכתי לבכות, צופה באלו הסובבים אותי. ידידתי הטובה עמדה
עם אביה, בוכה ממבט על פניי,  בוכה על הסבא שלה, שקברו עדיין
טרי במרחק צעד מקרבו של סבי. 'זהו מבט של רחמים', חשבתי באותו
הרגע, 'זאת הפעם הראשונה שאני עומד בצד שנצפה ולא בצד הצופה,
איך מתרגלים למוות? היום זה סבא שלי ועכשיו אבי הוא הבכור של
המשפחה, הנצר הבכור'. כל שרציתי זה לשכוח את הרגעים הללו לפני
שאהיה שוב באותו המצב.

כאשר התבגרתי, התחלתי לחשוב ולהבין את משמעות המשפחה. המחשבות
נדדו ופתאום שמתי לב לביתם של החברים, לקשר של כל אחד עם
הוריו, הבנתי איך בעצם כולנו נפגשים אחד עם השני - מחוברים אחד
אל השני, ועדיין, בסוף היום מחכה המשפחה והבסיס, השלד של
האישיות של הבן אדם בנוי שם. כאשר מת סבי ראיתי את אבי ניצב
מולי, ראיתי את אבי מאבד את אביו, את היגון אשר עוטף אותו. חלק
מהכאב האישי שלי, החלק האגואיסטי של הכאב היה מלא פחד, ראיתי
את המעטפת השחורה הזאת סביב המשפחה, איך כל מעגל אשר קרוב יותר
אל המוות חש כאב חזק יותר. וכששמעתי על מות סבי, אותו רגע מחנק
ראשוני, נתן את התחושה שהגעתי אל המעגל הקטן ביותר. אך כשאבי
עמד מולי, הבנתי מיהם הקרובים ביותר ולא יכולתי לשאת במחשבה
שיום אחד יהיה זה אבי. כל מוות עוטף, כל מוות מלווה במחשבות על
עתיד מלא בצלקות של זיכרונות רעים.

והנה, ניצב מולי סבי. אוויר נקי הצליח לחדור אל ריאותיי,
התפכחות של רגע בתוך הזיית כאב שאין ממנה דרך יציאה. ארונו של
סבי שט בידיהם של קרוביו, שט פגוע, כואב וטובע אל עבר הקרקעית
אשר הייתה מוכנה לשאת אותו אליה. ארונו ירד אל הקבר, דליים
החלו למלא אותו וסבתי החלה להתפרק ולבכות. כל אחד מן הסובבים
נדקר בחומת המגן האישית שלו והחל לדמוע, תומך בזה שלידו. ואני
- ספק תומך בדודתי ואמי, ספק הן תומכות בי, עמדנו והבטנו באבק
הסמיך מתפזר ומשאיר אחריו פיסת אדמה שטוחה. נעמדתי לפנים,
מילים התאספו בגרוני: "אני רוצה לומר מילים קצרות, משהו
שכתבתי:

כינורות ירכיבו בראשי את גופך
רשימת התווים אשר בנית בי יכתיבו לי את פניך
ודמעות היום הזה ייחרטו בזיכרוני אל תוך הכלים אשר סובבים את
קולך
ומהיום תישאר צרובה מנגינה בתוכי, מנגינה אשר תתנגן בכל פרקי
חיי
ותזכיר לי אותך ".

שקט, קולות שיעול ובכי שררו בקהל. נשימות כבדות ודקות ארוכות
מנשוא חלפו מרגע שכל פיסות האבק התפזרו עד כלא היו. ההמון,
שבור וכפוף החל לצאת מהשער האחר של בית הקברות, נכנסים אל
המכוניות, מתפזרים. וכעת כל שראיתי היה זה היער היפה שנישא
מולי, זה שעטף גם אותי וגם את סבי בחיינו, יער ששמר על אלו
שאינם, ומגדל את אלו אשר עודם בחיים.