מוזר לחזור הבייתה ולגלות שהדבר היחיד שהשתנה זו אני.
לאבד את עצמי בדרך על מפתן של איזה בית
להרגיש שמשהו בתוכי, אחד מיני רבים,
נבנה ומתמוטט נבנה ומתמוטט
והכל בנשימה אחת קטנה.
הזמן מתקדם, הוא איננו מחכה. אין בשביל מה
אנשים נולדים ומתים נולדים ומתים
והכל נשאר אותו דבר
אבא. אמא. ריחות. צבעים. מריבות. אחים.דיכאון. שמחה. ייאוש.
פחד. גשם. שרב. ים. ואני, אני משתנה. שיער ארוך שמתנופף ברוח,
שמלה ישנה וקרועה בצדדים רומזת לי לוותר
רגשות שמאיימים להכניע את חולצתי הדקה ולהתפרץ אל חיקיו של
בחור שיכור באיזה בר אוטמים את ליבי מלהרגיש
רצה נופלת מסתובבת נעלמת
בורחת מעצמי וחוזרת
כמה חוסר ביטחון
והכל תקוע שם בפנים ולא רוצה לחמוק.
ואני המתרחקת אינני מפנה את מבטי לאחור
צועדת חרש חרש
משילה מעליי רגעים של חמלה
ובדידות.
מתחזקת עם כל צעד לקראת הצעד הבא
מקבלת את השינוי ופוחדת ממנו באותה המידה
מי אני? מי אתה? מי אנחנו?
כמו ללכת בתוך מבוך ארוך של רחובות לא מוכרים. |