"מישהי."
ציינתי.

שתיקה.
בצל נקצץ אל סלט.

שולחן ערוך
בתריסר צלחות מעוטרות,
כוסות,
מזלגות,
כפיות, לקינוח,
וסכינים,
לעקור ערכים,
לבצוע חוקים עליהם גדלתי.

"מי... ש... היא..."
היא חוזרת,
ממלמלת.
שולה כלים
מכיור לבן,
מקרצפת סכו"ם בגבה אליי.
לרגע נדמה כי היא חוזרת בראשה,
הברה-הברה.
אם תגיד זאת במהירות,
ללא הרף,
יתפרקו לחלקיקים דקים
וייעלמו מן העולם.

"מישהי, לאהוב. לא מישהו."
אני מבהירה.
הברה אחר הברה.
להרכיב אמת
ושקט
נפשי.

סקוטש מונח על השיש.
פעימות הלב מואטות.
אבא נכנס אל הבית,
מזמזם לעצמו
"שלום עליכם מלאכי השרת..."
ומתיישב אל השולחן.

אני מצטרפת רק ב
"אשת חיל..."